טור דעה: ערן בינדרמן על המפלצת החדשה של הפוסט קורונה

מילנ-סטוש

אנחנו מחליקים את האצבע שלנו על המסך בכל יום ומנסים למצוא ריגוש, חדשנות, רעיונות, מציצנות, עניין. בדרך כלל אנחנו לא יוצאים מסופקים, ההיפך הוא הנכון, מרגישים טיפה ריקים וחושבים לרגע על אובדן הזמן המיותר. עד לדקה אחרי, שמתחילים הכל מההתחלה. כל זה ידוע, נחקר פסיכולוגית וממוסחר על גבינו. אבל מה עם עולם העיצוב? העולם היצירתי שלנו, של בריאת מרחבים חדשים ביצירתיות חסרת גבולות? אני נוהג לנסוע למילאנו כמעט מדי שנה, למילוי מצברי היצירתיות, לקבל השראה חדשה, להתעדכן בנעשה בעולם העיצוב ובדרך, לפגוש חברים מהתחום לשיחות על הנושא האהוב עלינו, לאכול טוב ולהנות מהאהבה הגדולה שלי- עיצוב.

הקורונה בתקווה בדרך החוצה, או לפחות עד שימציאו וירוס חדש. בינתיים, לאחר שלוש שנות הפסקה, זכיתי לחזור למשך כמעט שבוע למילאנו אהובתי. ביומיים הראשונים בסיורים בעיר בעקבות בתי העיצוב הגדולים והקטנים, נמלאתי מחדש התרגשות וסקרנות למצוא את הדבר הבא, המקום אותו איש עדיין לא גילה, הקולקציה החדשה שתפרוץ את גבולות מרחב העיצוב, לגלות את המעצב הצעיר הבא, החומר הממוחזר החדש שיביא את הבשורה.

ביומיים הראשונים התרגשתי מהצבעים, הטקסטורות והחשיבה. השיטוט בין המקומות השונים בעיר החזיר לי את התחושה לה חיכיתי מאז ביקורי הקודם לפני שלוש שנים, אבל האמנם? משהו הרגיש שונה. כמו חזרה למסעדה אהובה, על מנת לגלות שמשהו בה השתנה ולא לטובה, אבל המקום הוא אותו מקום והמנה היא אותה מנה. אז מה השתנה פה? אולי זה אני? אולי המסעדה? אולי העולם עצמו?

האם מילאנו אכן השתנתה? או אנחנו? מה הבשורה? מה ריגש אותי ממש? התשובה היא בעצם, כמעט כלום! אני כותב את המילים האילו בצער כבד ומנסה להבין מה קרה פה בעצם. לאן נעלמה מילאנו אהובתי שלבשה כל שנה בגדי כלה חגיגיים (או במקרה שלה, אולי בגדי מעצבים אקספרימנטליים)? איפה הזוהר והריגוש באויר? איפה החדשנות? איפה הדבר הזה שלא ניתן להסביר במילים, אבל מזיז לנו הקישקע׳ס?

קרה משהו מעניין בעולם בשלוש השנים האחרונות; האינסטוש, התמונות המתחלפות בפיד האין סופי, crave לריגוש מסוג חדש: 'ריגוש לא מושג'. זה כמו foreplay אין סופי אבל בלי ה- climax. (אני מתנצל פה מראש על שימוש במילים באנגלית, אבל נראה לי שזה חלק מאותו סימפטום אנסטושי אז אני 'זורם'). מעבר בין האולמות השונים בתערוכה ובעיר הרגיש לי פתאום, כמו אותו foreplay של האינסטגרם. נשבעתי לעצמי, שאם אני רואה עוד ספה אחת מעוגלת עם בד 'בוקלה' ושולחן עגול מאבן ירקרקה לידה, אני צורח! ואכן צרחתי!!! די הרבה למען ההגינות.

האם הפכנו לשטוחים כמו מסך הנייד שלנו? האם אולי היה עדיף שבתי העיצוב יהיו טיפה פחות 'מעודכנים' על מה שהמתחרים שלהם עושים? אומרים שיש טרנדים, נכון, אבל טרנד זה לא שכפול והשנה ראינו כל כך הרבה שכפול copy paste וכל כך מעט מקוריות ושוני. אז נכון, היו כמה הפתעות, אבל כל כך מעט. seriously, זה מה שיש למילאנו לומר? איפה ה- zest? המקוריות שלך? נכנעת לאינסטוש? בחרת בדרך הקלה? התבגרת והתמסחרת? או שאולי אני השתניתי? אולי אני כהה חושים ואיבדתי את היכולת להתרגש כמו פעם? או שאולי אני רוצה לזכור אותך כמו שהיית פעם ועדיין לא מוכן לשינוי. התשובה האמת, לא מאד משנה. מה שבטוח שאנחנו בתקופה אחרת. הפוסט קורונה יצרה מפלצת חדשה. אז מי מצטרף אליי להילחם בה? או שאולי פשוט אלך אני לטיפול ודי.