המעצבת המובילה בבריטניה על איך מעצבים חוויה אנושית בעלת נשמה

"אנחנו מבלים 87% מהזמן שלנו בתוך בניינים. למה שלא נרגיש בהם טוב?" שואלת המעצבת אילסה קרופורד (Ilse Crawford) בתחילת ההרצאה שלה 'עיצוב עבור הנשמה' שהוגדרה כאחת מהרצאות המפתח של פורום העיצוב הגלובלי בפסטיבל העיצוב בלונדון. ככזו, היא ממלאת את אולם לידיה ומנפרד גורבי במוזיאון ויקטוריה ואלברט מקצה לקצה ובוחרת לספר לקהל על שיתוף הפעולה שלה עם ארגון 'אוכל לנשמה'.

אילסה קרופורד, מעצבת פנים בריטית והמנהלת האמנותית של הסטודיו שהקימה 'סטודיואילסה', שמה לה למטרה בכל אשר היא עוסקת, לראות את הצרכים והרצונות ואפילו תשוקות של האדם לפני הכל. ליצור סביבה נעימה עבורנו, לייצר חללים שלא ירגישו קרים אלא כמו בית ושיהיו בעלי היגיון שימושי בריא. בין עיצוב מוצרים דרך ריהוט ועד לאותם חללים, היא דואגת לראות לנגד עיניה את ההרגלים והדרכים בהם אנחנו חיים את חיי היומיום שלנו. איך בדיוק היא עושה את זה?

"כשארגון 'אוכל לנשמה' פנו אלינו לעצב עבורם חלל אליו מגיעים כמאה אנשים מעוטי יכולת לאכול ארוחת צהריים מדי יום, הבריף היה: להחזיר את כבודם הבסיסי של האנשים ושיהיה יפה" היא מספרת, "עם התקציב המצחיק שהיה לנו ועם כזה בריף, אתה פשוט פונה לאנשים ומבקש עזרה ומי לא רוצה להיות חלק מסיפור כזה?" היא שואלת את הקהל וממשיכה לתהות "האם האנשים האלה לא שווים את זה? האם פה לא צריך נשמה?". קרופורד מתארת מצב שהוא 'ווין ווין' לכולם. מקום שהפך מחסר נשמה ואופי למקום מפגש, המארח אירועים, שיעורי יוגה וכמובן את ארוחות הצהריים מהן הכל התחיל. על פי משנתה, אנחנו צריכים לפנות לאנושיות ולהתייחס אליה. "אולי זה הם היום אבל זה יכול להיות גם אנחנו מחר, ממש בקלות. המפתח הוא שיהיה לך אכפת".

קרופורד נחשבת היום לאחת ממעצבות הפנים המובילות באנגליה. היא עובדת עם מותגים גדולים בכל העולם, אחד מהם הוא איקאה, להם יצרה קולקציה מיוחדת לפני שלוש שנים, הקימה את המחלקה לאדם ורווחה באקדמיית העיצוב איינדהובן וממשיכה ללמד בה, עובדת כמעצבת, מנהלת אמנותית, אוצרת וגם כותבת ספרי עיצוב. בשנת 2014 התקבלה כחברה במסדר האימפריה הבריטית ושנה לאחר מכן קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה לאמנויות בלונדון. לפני שנתיים היא הוכרזה כמעצבת השנה ביריד Maison&Objetולמרות זאת, שמה אינו מוכר כל כך לקהל הרחב ורק אנשי מקצוע מביני עניין מכירים ועושים את הקישור שבין עבודותיה אליה ולפילוסופיה שעומדת מאחוריהן.

"כל תהליך מתחיל כבלאגן. אם הוא לא מתחיל כך, אתה לא תגיע רחוק" היא מתארת את עבודתה "אנחנו דואגים להשקיע בשלב הזה הרבה מאוד זמן ומאמצים. הוא הכי חשוב כי אנחנו בונים מקומות שאנשים ישהו בהם הרבה זמן, לא רק לרגע" היא מתייחסת לחללים ציבוריים ועוברת לספר על פרויקט בו עיצבו טרקלין בשדה תעופה. "חללים מגיעים למצב רע ולא נעים לשהות בהם כי לאנשים לא אכפת או שהאנשים שאכפת להם לא נמצאים בשטח" היא ממשיכה ונראה כי זה ממש בוער בה "אלו אנשים. צריך לטפל בהם. הם נמצאים בדרכים, מטולטלים, לא צריך להתעלם מהם". את הפרטים לחלל היא מכניסה בשכבות, כשבחרו אור לפינת ישיבה בה קוראים ספר או מגזין, דאגו שהאור יתאים לקריאה ולא יהיה בוהק מדי או עמום מדי ועם הגוון הנכון. כשהיה צריך לבחור ריהוט, הם הקפידו על מה שחשוב בעיניהם גם אם היה יקר מידי והעדיפו ריהוט מקורי על פני חיקוי לטובת הטווח הארוך, אפילו רק בענייני אחריות מהחברות. "כל הזמן חזרנו לחומר. הפיזיות מביאה נשמה. כולם אמרו לנו שלא לשים ספות בטרקלין ואם כן אז עם מחסום באמצע כדי שאנשים לא ישנו עליהן. אנחנו חשבנו לעצמנו, שהם לא ישנים כי הם עצלנים, הם זקוקים למקום לישון בו, בואו פשוט נייצר להם את המקום המתאים לכך".

לשאלתי איך מתחילים שיתופי פעולה והאם משתפי הפעולה תמיד מודעים לתהליך המורכב אותו הם הולכים לעבור ותמיד מוכנים אליו, היא פותחת את תשובתה בציטוט מפיו של מנהל באחד הפרויקטים עליהם עבדו שאמר לה "עיצוב פנים הוא משהו שנחמד שיהיה בפרויקט אבל לא הכרחי, נכון?" לנוכח הגיחוכים מהקהל, המורכב משוחרי עיצוב בעיקר היא ממשיכה, "הרבה פעמים הלקוחות והשותפים לדרך דווקא לא מבינים ויודעים וזה בהחלט האתגר. מעטים מגיעים אלינו בשביל הפילוסופיה, בדרך כלל הם דווקא מגיעים כי שהו בבניינים שלנו ולא הצליחו לשים את האצבע על מה כל כך אהבו בהם. לפעמים זה גם מתפוצץ ולא עובד" היא מתוודה "אני מרגישה שזו משימה עבורנו להראות את הדרך ולהקנות את הידע. להפיץ את הבשורה שלפיה אנחנו חיים, זה נהדר כשמישהו מכיר אותנו ומגיע בשביל זה אבל חלק מהפילוסופיה שלנו זה גם להראות לאנשים את היופי שבהתאמה אמתית והתרכזות בפרטים שלא תמיד נראים לעין. לפעמים המספרים שאנחנו מקבלים מהמחקר חשובים ולפעמים אין להם משמעות. המספרים כן סיפרו לנו כי בטרקלין בשדה תעופה למשל, המון אוכל נזרק לפח אבל אף אחד ואף מספר לא אמר לנו שאנשים בטרקלינים בשדות תעופה עייפים ושזה טבעי ואולי כדאי למצוא לזה פתרון. הנתונים הבלתי מדידים חשובים לא פחות מאלו שניתן למדוד".

קרופורד מובילה בדעתה מעצבים ומעצבות רבים המאמינים כי יש הרבה מעבר לסידור רהיטים בחלל ובחירת צבע יפה. היא בוחרת להתחיל את התהליכים שלה הרבה לפני, לבדוק, למדוד, לחקור ולהבין מהם צרכי המקום ובעיקר מהם צרכי האדם שעתיד להשתמש בו וניכרת בדיבור שלה נימה של גאווה כשהיא מספרת על הלקוחות המגיעים אליהם לאחר ששהו בחלל שעיצבו ולא הבינו מה היה להם כל כך נעים.

בסיום ההרצאה, היא דואגת להגן על ה'יופי', שלעיתים אנשים בעלי חשיבות מקצועית כזו או אחרת, מתייחסים אליו בזלזול "יופי מראה שלמישהו אכפת. להגיד שיופי לא חשוב או משנה, מביא אותנו למקום מאוד מסוכן". לשאלה מה מניע אותה, היא אומרת לסיום "כשמישהו אומר לך שזה בחיים לא יעבוד, זה בדרך כלל רעיון מצוין".