המעצבים הישראלים שהצליחו מעבר לים מספרים איך עשו זאת – חלק ב'

חלום על עבודה בחוץ לארץ משותף לאנשים רבים, במיוחד כשזה נוגע לתחום העיצוב בו אפשרויות העבודה בתעשייה מוגבלות וקודקוד הראש כמעט ומלטף את תקרת הזכוכית המקומית. למעבר שכזה יתרונות רבים, הוא חושף אותך למתודות עבודה שונות ומעניק כלים מקצועיים להמשך הדרך. מלבד הצמיחה התעסוקתית, עבודה מעבר לים הינה הזדמנות להכיר עולם חדש ולהנות מתרבות שונה וממכלול חוויות בלתי נשכחות. שוחחנו עם מספר מעצבים שארזו את חפציהם בעקבות עבודת החלומות שלהם, הם סיפרו על הניסיון, האתגרים, המכשולים והדרך שעברו.

מעצבת: מריון בווט

סטודיו:  Layer, לונדון

מריון היא מעצבת מוצר במקור מצרפת, אשר הגיעה לתל אביב להתמחות ונשארה בעקבות סיפור אהבה. כאן, הכירה את בן זוגה, מעצב תעשייתי בסטודיו ויחד, החליטו לעבור ללונדון, יעד אשר נבחר בגלל הקרבה והשפה. בווט שלחה קורות חיים למספר חברות עיצוב ביניהן סטודיו Layer "ניסיתי להתקבל למקומות הטובים ביותר, האמת היא שלא חשבתי שאוכל להתקבל אליו, זה היה לי לאתגר".

חלק משורת השופטים והמבקרים בהצגת פרויקט הגמר שלה בצרפת היה נציג מטעם סוכנות למעצבים, אשר נתן לה את פרטיו. כשהבינה שהיא בדרכה ללונדון, פנתה אליו. באותו הזמן הסטודיו חיפש מעצב ופנה לאותו הסוכן על מנת שיעזור להם למצוא מועמד מתאים וכך, קישר הסוכן ביניהם. בווט שלחה את תיק העבודות שלה וקיבלה תרגיל בית, לעצב מברשת שיניים.

"נסעתי ללונדון לכבוד המצגת הזו, אני חושבת שזה היה חשוב כי הם העריכו את העובדה שנסעתי במיוחד, זה הראה על מוטיבציה." היא מסבירה. שם, הציגה את העבודות לאחד המנהלים. בנג'מין הוברט, מעצב העל והבעלים של הסטודיו, נכנס בדקות האחרונות ועבר על הדברים במהירות. "טסתי חזרה ובחזור כבר קיבלתי מייל שהתקבלתי, זה היה מהיר מאוד."

בסטודיו, בווט הייתה חלק מצוות העיצוב. "הצוותים מתחלפים על פי פרויקט, כך שהקולגות והמנהלים שאיתם אתה עובד כל הזמן משתנים. אתה חלק מכל התהליך, מהמחקר ועד הפיתוח. היו פרויקטים שהתחלנו צוות של ארבעה מעצבים וברגע שהקונספט נבחר, המשכתי לבדי בפיקוח של מנהל בכיר."

קווי דמיון

הסטודיו עובד עם מותגים גדולים ובינלאומיים, כך שהמשאבים גדולים "זה מרגש ונותן הרבה חופש לעשות רעיונות משוגעים ולעצב פרטים יפים. עבודה עם חומרים יותר יוקרתיים, אין חסמים" היא מספרת. "לרוב הלקוחות מחלקת הנדסה משלהם, כך שהצד הטכני היה יותר שולי והחופש בעיצוב גדול יותר, כמו כן היו פרויקטים קונספטואליים רבים שהם לא לייצור".

דבר נוסף אותו מצאה בווט שונה היה תהליך המידול "לא עשינו הרבה מודלים לבדיקות, יותר הדמיות ומודלים מהירים ורק אם משהו לא נראה טוב, אז חוזרים לסדנה". האווירה בסטודיו שונה ממה שהכירה בסביבה התל אביבית החמה "הקשר בין האנשים הוא הרבה יותר פורמלי. מכיוון שהיינו מספר שווה של בריטים וזרים היה בסדר, אבל מרגישים קרירות מסוימת".

מדי שבוע קיימו פגישת עדכון פרויקטים בפני הוברט "הוא היה מכוון אותנו, כשעשינו את הביקורות עמו זה הרגיש כמו מצגת ללקוח, הכל מודפס ומסודר על גבי לוחות גדולים. רק בכדי להראות את כל התהליך היה לוקח כשעתיים לארגן הכל, כל פעם מחדש." פרויקטים ומצגות גדולות דרשו הרבה עבודה והיו יכולים להוביל להרבה מאוד לחץ "אנשים נשארו עד מאוחר מאוד, זה לא בריא לעבוד ככה. בנוסף הייתה לי שעה וחצי נסיעה כל כיוון ברכבת התחתית" לבסוף הלחץ הכריע "אחרי שהשלמתי שנה במקום, הייתי מותשת ולבסוף עזבתי."

מעצב: אריאל אניספלד

סטודיו:  Dyson, לונדון

אריאל אניספלד, כיום אחד השותפים בסטודיו פורמה, חלם לעבוד בחברה גדולה, כזו שמייצרת מגוון מוצרים המגיעים לקהל רחב, כך שלכל פרט שאתה מעצב יש השפעה, דבר שהוביל אותו לחברת הטכנולוגיה הבריטית דייסון שבלונדון.

כיאה לישראלי דבר ראשון בדק את הקשרים שלו לחברה ופנה לישראלי היחיד שעבד שם "חשבתי שיעזור לי לעשות קומבינות ולהתקבל, אבל זה לא היה המקרה" את תהליך הקבלה עשה בדרך המסורתית דרך האתר הרשמי. אחרי שני ראיונות טלפוניים, הזמינו אותו לראיון פרונטלי במשרדים עם אחראית מחלקת הפיתוח והחדשנות בחברה ולאחר חודש קיבל תשובה חיובית.

הוא היה מעצב מבין שמונה מעצבים העובדים על פרויקטים רבים במקביל "מהשלב הרעיוני על הנייר, דרך הוכחת הנדסה עד לגוונים, תהליכי ייצור ואיך זה בדיוק יישב בקופסא." מדובר במשרדים ראשיים, קמפוס ענק עם כארבעת אלפים עובדים "זה פחות אינטימי וחברי" מציין אניספלד. תהליכי העיצוב די דומים מהניסיון שלו בחברות עיצוב בארץ, אך עבודת העיצוב מעט מוגבלת "בחברה יצרנית, כשמוצר הולך לשוק יש קצת פחות מהדמיון, בדרך כלל הקבצים הגיעו ממחלקת הנדסה די ברורים והאופציות העיצוביות קטנות".

למנטליות הבריטית יתרונות וחסרונות "מצד אחד, בישיבות כל הדעות יישמעו, יש תרבות שיחה שאנחנו כישראלים יכולים רק לחלום עליה" מספר אניספלד "מצד שני, יש יותר קור, יותר היררכיה ומרגיש יותר מוסדי". אניספלד מעיד על עצמו כמישהו שאומר את האמת בפנים "זכור לי מקרה שמהנדס עלה על רעיון, יכול להיות שהנדסית הוא עבד, אבל מבחינת המראה זה לא היה מוצלח, אמרתי את דעתי בלי פילטר ואחרי זה השתררה שתיקה של כמה שניות." נזכר אינספלד "היו לי כמה שיעורים כאלה, צריך לעשות אדפטציה."

לחברה בסדר גודל כזה, משאבים גדולים העומדים לרשות המעצבים "יש כמות מטורפת של מדפסות תלת ממד ומחלקת מידול שלמה שעושים מודלים באיזו רזולוציה שאתה צריך". אך יש לזה גם מחיר "מרגיש קצת כמו חייל בצבא, אתה בורג קטן במערכת, אפילו שאתה אחד מתוך שמונה מעצבים, קשה לנצוץ ולבלוט".

לבסוף, אניספלד חולק איתנו מספר טיפים שימושיים למי שרוצה לנסות את מזלו בחו"ל. הוא ממליץ לעבוד על התיק עבודות ולקחת השראה ממעצבים מובילים. לא להתייאש ולשלוח למספר מקומות במקביל, המזל לא תמיד משחק בפעם הראשונה "לפני דייסון, שלחתי לעוד שני מקומות ועשיתי כמה ראיונות שלא הצליחו, זה קורה וזה חלק מהעניין". בירוקרטית חשוב להבין מה תנאי הסף למשרה "דרכון אירופאי תמיד עוזר ולפעמים גם הכרחי" הוא מוסיף. לאחר שנתיים של חוויה מלמדת חזר ארצה ופתח את הסטודיו הנוכחי פורמה "בעיקר צריך אופטימיות, להבין שזה שינוי ויהיו קשיים ובמקרה הכי גרוע אורזים וחוזרים."

מעצב: טל דרי

סטודיו:  מזארטי, טורינו

מאז ומתמיד חלם טל דרי ללמוד עיצוב רכב. כשסיים את לימודיו בעיצוב מוצר הוא התקשה למצוא עבודה בארץ ואחרי החתונה, החליט יחד עם אשתו הטריה לעבור לטורינו באיטליה ללמוד תואר שני בעיצוב רכבים. "נכנסתי למצב מלחמה, אמרתי לעצמי אני תופס את זה בשתי ידיים". לאחר שנתיים סיים את התואר ב-IAD ושלח את הפורטפוליו למספר מקומות, בהם FCA, קונצרן רכב המאחד את פיאט, קרייזלר, אלפא רומיאו ומותג הפרמיום מזארטי.

"לסטודנטים יש נטייה לעשות דברים משוגעים" מסביר דרי "הם אהבו את הפורטפוליו שלי כי הוא הראה משהו יותר ישיר, טיפה שונה ויותר 'מגזיני'." הזמינו אותו לראיון ראשון ואחריו הגיע ראיון נוסף ואחריו עוד אחד, הפעם עם קלאוס בוסה, העומד בראש עיצוב המותג. הוא היה נבוך, אך בחוצפה ישראלית צחק אתו ושבר את הקרח "לא הייתי מלוקק או מנומס מדי, הייתי פשוט טל."

"מבחינתי התקבלת" אמר לו, אבל זה לא נגמר שם, אחריו היתה סדרת ראיונות עם ראשי המחלקות השונות אותם היה צריך להרשים גם כן והוא אכן הרשים. הוא התקבל כמעצב בצוות האחראי על העיצוב החיצוני של הרכב. הצוות מנה שבעה מעצבים והעבודה הייתה בעיקר בסקיצות והדמיות אל מול מעצבי פנים הרכב ומודליסטים "אתה צריך להביא דברים מאוד מדויקים ורמה גבוהה של הבנת משטחים".

חלל העבודה בסטודיו היה האנגר גדול ממדים. העבודה הייתה רובה באנגלית, אך מימנו לו מורה לאיטלקית שהייתה מגיעה לסטודיו לתרגל אתו ועם שני זרים נוספים. "איטלקים לוקחים ברצינות את עניין השפה, חשוב להראות מאמץ. בהתחלה הם מצטיירים כסנובים, אך עם הזמן אנשים נפתחים" מספר דרי אודות הקולגות "רכשתי חברים, חברה סופר מקצועיים, רק מלשבת לידם אתה לומד מלא".

"בשונה מהארץ, אתה לא צריך לעשות הכל. בארץ אתה צריך להיות קצת מהנדס, קצת מודליסט וקצת מעצב. שם אתה זוכה להתעסק רק בעיצוב." הוא מסביר. תעשיית הרכב מאוד איטית, עובדים על עיצוב מכונית אחת כחמש שנים, גם המנטליות מאוד שונה "לפעמים חיפשתי לדבר יותר תכלס ולהריץ דברים יותר מהר".

אחרי שנתיים בחברה, עם ילד בן שנה, החליטו הזוג שהגיע הזמן לחזור ארצה.

טיפ למי שרוצה לנסות את מזלו מעבר לים?

"להבין שזה אפשרי" הוא אומר "אנחנו, הישראלים, מביאים משהו אחר, יותר בגרות, חספוס, חוצפה, פחות מפחדים להתלכלך. לא לנסות להיות אירופאים, זה טוב להיות שונה."

יש לכם רעיון? מחשבה? סיפור שתרצו לספר לנו? ~> כתבו לנו