תושבי הנגב לא מעניינים את הממשלה | טור אישי: בלה אלכסנדרוב

יום בן גוריון שהתקיים לפני כמה ימים, בצל אירועי הטילים הכבדים שהזכירו לכולנו בפעם המי יודע כמה שהנגב הוא לא תל אביב, היו לא פשוטים עבורי. מעבר להתבטאות האומללה של פוליטיקאי זה או אחר על כמה חייהם של תושבי הנגב שווים פחות, השנה ביום בן גוריון חברי הממשלה הגדילו לעשות. הם באו במסוקים היישר לקבר בן גוריון, נשאו נאומים פוליטיים ונעלמו חזרה לירושלים. בלי שום קשר עם התושבים, שום ניסיון להתחבר ליום שמסמל את פטירת המנהיג ששם את הנגב בראש מעייניו, בלי שום חזון. רק פוליטיקה וניתוק אחד גדול.

השנה החלטנו, ראשי ארגונים חברתיים בנגב, ובשילוב ראשי ערים וכוחות מקומיים לקיים שיח אחר. כזה שלא מתעלם מהאנשים שחיים כאן, שעוסק באמת במה שמעסיק אותנו, התושבים. לכנס הגיעו מאות צעירים ומבוגרים, יהודים ובדואים, דתיים וחילוניים. האולם היה מלא בתושבים שבאו לשמוע ולדון על צמצום הפערים ועל חיזוק הערים, ומה אנחנו צריכים לעשות כדי שקולנו יהדהד גם אי שם בירושלים. כי כרגע נראה שתושבי הנגב הם הדבר האחרון שמעניין את אלו שבחלונות הגבוהים.

את העוול הזה אפשר לראות בתחום ההתחדשות העירונית. התחדשות עירונית הוגדרה כיעד לאומי על ידי ממשלת ישראל, אך אינה מתפקדת בפריפריה – לא בשכונות הוותיקות בנגב ולא בערי הפיתוח. למה? כי הממשלה לא מקדמת תקציבים ותמריצים כלכליים, והשוק הפרטי לא מספיק חזק כדי לקדם פרויקטים כאלו לבד. כך נוצר עוול גם חברתי וגם בטחוני.

השכונות הוותיקות בנגב לא יכולות להשתדרג ולצמוח ונשארות תקועות אי שם מאחור, תכניות לדיור בר השגה לא מבוצעות מחוסר תקציב.

באופן אירוני בשבוע שעבר ראינו כיצד אי השקעה בהתחדשות עירונית יכולה לעלות בחיי אדם, כשבניין באשקלון קרס מטיל. אילו הקורות היו מחוזקות והבניין היה עובר תהליך של התחדשות עירונית, הבניין לא היה סופג פגיעה כזו חזקה. התוצאה הקשה היא הרוג שנמצא מתחת להריסות ופצועה קשה שחולצה ומטופלת עד היום. אם ממשלת ישראל הייתה מקבלת החלטה אחראית לטובת תושבי הנגב והדרום ופועלת ליישום מיידי של הקרן להתחדשות עירונית, לא היינו משלמים בחיי אדם.

על אף האירועים הביטחוניים, בשנים האחרונות הקהילתיות והמעורבות האזרחית בערי הנגב מתחזקות לאין שיעור. קהילות עירוניות חדשות קמות ומייצרות מענים חינוכיים ותרבותיים בעיר, בשיתוף הרשויות, יזמים מקימים עסקים חברתיים ומפתחים את כלכלת האזור. נתוני הלמ"ס, בעיבוד מועצת הנגב, מצביעים על בלימת ההגירה השלילית מערי הנגב בשנים האחרונות.

כל זאת, בזכות העבודה של הארגונים החברתיים והרשויות שעובדים במרחב, מצליחים לייצר חיבור בין ההון האנושי הקיים. אך המרקם החברתי המתפתח בנגב לבדו אינו מספיק. אם הממשלה לא תשכיל להשקיע בתכנית הלאומית להתחדשות עירונית, במיגון מבנים קיימים, בשיקום השכונות הוותיקות, ביצירת יחידות דיור חדשות, ובדיור בעלות מופחתת – נתעורר מאוחר מדי. לא צריך לחכות שהזקנה בבניין בלי התאורה במדרגות תשבור את הירך , לרעידת האדמה הבאה או למתקפת הטילים כדי להבין שהכתובת מצאת עכשיו על הקיר.

בלה אלכסנדרוב
תושבת באר שבע, מנכ"לית ארץעיר, הפועלת לקידום קהילתיות עירונית