קבוצת גבאי הדור הבא

מאוד יתכן שלצד ההגדרה של "חברה משפחתית" במילון, יש תמונה של קבוצת גבאי. החברה שהקים שמשון גבאי באשקלון של שנות השמונים, מנוהלת היום על ידי ארבעה מתוך חמשת ילדיו פלוס חתן אחד. מיה גבאי-טובול, האחות הגדולה, היא מנכ"לית החברה, אורית גבאי-טירר – סמנכ"לית שיווק ומכירות, אלי גבאי – סמנכ"ל פיתוח עסקי, תמר האחות הקטנה, מנהלת רכש ואריק טובול, שנשוי למיה, סמנכ"ל הנדסה.

"לאבא היה חלום, שכולנו נעבוד אצלו, הוא לא נתן לנו לצאת החוצה, לא עבדנו בשום מקום אחר. אני הייתי מההתחלה במשרדי מכירות, אלי היה עם הפועלים בשטח. היום כולנו בעסק חוץ מאחותי סאלי". מספרת אורית גבאי-טירר בגאווה.

גבאי האב נכנס לחדר בנימוס ג'נטלמני להגיד שלום, כשאני שואלת אותו איך הוא שחרר את העסק לילדים בכזו קלות הוא עונה שקודם כל הוא לא שחרר, "הכל שלי, הגיע הזמן שלהם לעבוד, להחזיר את כל החובות שלהם לקבוצה". נדמה שהתשובה לשאלה האם אתה בוחר להיכנס לעסק המשפחתי או שהעסק המשפחתי בוחר בך נמצאת בידיו. גבאי-טירר, 42, נשואה + 3 ומתגוררת בתל אביב, מודעת היטב ליתרונות ולחסרונות של הסיטואציה המשפחתית.

"תמיד היתה לי התלבטות אם להישאר. בעיניי האתגר האמיתי הוא להישאר, יותר קל לקום וללכת. עסק משפחתי זה הרבה אחריות, הכל עליך וזה ממשיך בבית". כשאני שואלת אותה אם אפשר להתפטר ממשרה כזו היא עונה, "אני אוהבת את מה שאני עושה ואין לי רצון להתקדם יותר מזה. אם הייתי קמה ועוזבת הייתי חיה את החיים. לא פעם אני מרגישה שאני מפספסת, אני לא רואה את הילדים שלי ומרגישה שהזמן עף לי מהר מדיי".

קבוצת גבאי נוסדה בסוף שנות השמונים באשקלון וריכזה את רוב פעילותה בשכונת ברנע בעיר. לפני כעשור ניהול החברה עבר לילדים שהרחיבו את הפעילות משמעותית והעתיקו את החברה למרכז. עד היום בנתה הקבוצה 4,500 יחידות דיור. נכון להיום יש לה כ-800 יחידות דיור בביצוע, המתחלקות בין תשעה פרויקטים שונים ועוד כ-3,000 יחידות בשלבי תכנון מתקדמים. למרות היקף הפעילות החברה שומרת על פרופיל נמוך מבחינת חשיפה.

"כשאנחנו הילדים נכנסנו לעבוד עם אבא החלטנו לעבור לתל אביב, בהתחלה ישבנו בנווה צדק ואז קנינו את המשרדים במגדל טויוטה. אמא שלי אהבה את אשקלון, אבל אחרי שהיא נפטרה גם אבא עבר למרכז. אנחנו אולי חברה לא מפורסמת אבל אנחנו עובדים ומצליחים, אנחנו צנועים ובאים מאינטואיציה וממשפחה. אנחנו שחקנים משמעותיים בתחום ההתחדשות העירונית, יש לנו מחלקה של נדל"ן מניב. אנחנו לא מוכרים שטחים מסחריים בפרויקטים שאנחנו מבצעים, משאירים אותם בתוך החברה כדי שתמיד יהיה גב כלכלי. יש לנו פרויקט של בית אבות באשקלון ובית מלון באשדוד שאנחנו מקדמים ונשאיר את זה בחברה. בשנים האחרונות קנינו הרבה והתפרסמנו, בדיוק חשבתי שאולי אנחנו צריכים להתחיל לפרסם את המותג ולא רק כל פרויקט בנפרד כפי שעשינו עד היום".

זה לא סוד ששוק הנדל"ן נמצא בקיפאון. איפה המצב הזה פוגש אותך בשיווק הפרויקטים?
"המצב בשנה האחרונה הוא לא מה שהיה. אנחנו עדיין מוכרים דירות ולא הורדנו מחירים אבל אנחנו מתגמשים ומציעים תנאי תשלום טובים. אנחנו בודקים היטב מי קהל היעד ודואגים להתאים לו את המוצר בצורה מדויקת. חושבים על הפרטים הכי קטנים – מפרט, כיוונים, מרפסות, זה תמיד יעזור בשיווק, ואנחנו משווקים בחו"ל. לפרויקטים בבודנהיימר עשינו אירועי מכירות בפריז, לונדון ובריסל".

איפה את רואה את הפוטנציאל הגדול היום מבחינת צמיחה?
"בדרום תל אביב עוד יש לאן להתפתח. כרגע המחיר עומד על 20-22 אלף שקל למטר, אלו מחירים של אשדוד. בפלורנטין מוכרים ב- 40 אלף שקל למטר וזה חמש דקות מהמתחם בנווה עפר ששם אנחנו מוכרים ב- 20 אלף. זה קורץ גם למשקיעים וגם למי שרוצה לשדרג באזור".

קבוצת גבאי בחרה לא לקחת חלק בפרויקטים של מחיר למשתכן, מדוע?
"אנחנו לא מאמינים במוצר הזה, הוא מוצר נחות. אני רואה הרבה שמוותרים על מחיר למשתכן בפריפריה. אתה לא יודע מה אתה קונה, איזו דירה בדיוק והמפרט נמוך. יש פה מדדים של חמש שנים, יש שכירות במקביל לשלם, אלו דברים שאנשים לא לוקחים בחשבון. כשיעשו את החישוב הם יגלו שעם קצת התפשרות בלוקיישן, הם יכולים באותו מחיר לקנות בפרויקט שלנו לדוגמא, אם מוותרים על מחיר למשתכן באשקלון, אפשר לקנות אצלנו בשדרות.

אז אני מבינה שהחזון של כחלון פחות קוסם לכם…
"התכנית של כחלון היא לא הוליסטית, הוא נותן מענה במקום אחד ופוגע במקום אחר. כחלון הציג אותנו כחזירים, אבל היום אין הרבה קרקעות אז מחיר הקרקע יקר והבנייה יקרה. צריך להיות איזון, שפרויקט יהיה כלכלי לנו וללקוח. כחלון הוציא את המשקיעים מהשוק ופגע בציבור השוכרים. ישראלים במנטליות שלהם צריכים אחרי חתונה שיהיה להם נכס, אנשים צריכים ארבעה קירות. צריך לעודד לקנות בפריפריה ואם כבר קונים בפריפריה אז צריך לתת שם מעבר למוצר איכותי גם יותר מקומות עבודה. יש תקן במרכז לחניה אחת כדי שייסעו בתחבורה ציבורית, אבל אין עדיין תחבורה ציבורית. הורידו את המשכנתא מ- 90% ל- 75%, צעירים עובדים יפה ויכולים לשלם משכנתא, אבל אין להם הון ראשוני אז הם לא יכולים לקנות דירה. דיור למשתכן גם נותנת פתרון נקודתי וגם בחישוב סופי הוא לא מאוד משתלמת. יש לי חברה שנרשמה וזכתה במחיר למשתכן בחיפה, היא ממשיכה לגור בדירה של אבא שלה ברמת אביב ולהשכיר בחיפה. במחיר למשתכן בגליל-ים, אנשים זכו אבל אף אחד לא קנה כי רוב הזכאים לא יכולים להרשות לעצמם את המחירים שם. אין ארוחות חינם, יש מחיר לכל מוצר".

ומה העמדה שלכם בכל מה שנוגע למחויבות חברתית? דובר למשל על הקצאה של דירות למעוטי יכולת בפרויקטים באזורי ביקוש.
"ניסינו לקדם פרויקטים לשכירויות לשוק החופשי מול העירייה בתל אביב. זה לא יצא לפועל ועכשיו אנחנו מנסים גם בשדרות. שיהיה דיור להשכרה לזוגות ממש כמו דיור מוגן".

זהו הריאיון הראשון שמתפרסם עם גבאי-טירר, אחותה הגדולה מיה לא התראיינה מעולם. לרוב זה האח אלי, 36, שמקבל על עצמו את התפקיד מול התקשורת. גבאי-טירר מדברת על אחיה בעיניים נוצצות, היא גאה בו על הדרך שעשה ועל המקום אליו הגיעה החברה בהובלתו. ואכן לזכותו של גבאי עומדות לא מעט רכישות. הוא הוביל רכישת קרקע ל- 700 יחידות דיור בכפר-שלם וקידם יזמות של 1,500 יחידות נוספות, יזם פרויקט פינוי בינוי בשכונת הדר-יוסף בתל אביב, רכש את חברות הבנייה צ. לנדאו ויעקב אלעזר בנייה שנקלעו לקשיים ואת החברה הציבורית אנגל משאבים. בשנת 2017 הורשע גבאי בעבירת אי-דיווח לפי חוק ניירות ערך, מאחר וקודם לרכישת אנגל משאבים, רכש באופן אישי מניות מהחברה מבלי לדווח על כך. במסגרת ההסדר נגזרו על גבאי עבודות שירות אותן ריצה בבית חולים איכילוב.

אני מבקשת מגבאי-טירר שתשתף בהשפעה שהיתה לתקרית על תדמית החברה.
"זה עשה משהו אני מאמינה, אבל לא לקחנו חברות מוניטין ולא שינינו התנהלות. יצאנו ואמרנו את האמת והזמן יעשה את שלו. זו היתה טעות של מתחילים ואלי שילם עליה".

משפחת גבאי כולה מתגוררת בתל אביב במה שנראה כמו טייק-אוף על "קרובים קרובים", ויתקין 9 של הביוקר. אבא שמשון גר במגדלי יו, מיה ואריק בתל ברוך צפון, אלי במרכז ת"א ותמר במגדל מנהטן. אורית מתגוררת ברמת אביב ג' עם בעלה, עורך דין בתחום הגירושים והירושות שעובד עם אביו בעסק המשפחתי ושלושת ילדיהם (תאומים בני 9 ובת 8).

איך נראה סדר היום שלך?
"אני קמה ברבע לשש ומגיעה למשרד בשבע בבוקר. עושה לי סדר בדברים, עוברת על כל הפרויקטים והמיילים ואז מכינה קפה ויושבת עם העיתונים. הפעילות במשרד מתחילה בתשע בבוקר ואני חוזרת הביתה בשבע בערב ישר להתארגנות עם הילדים. כשהם נכנסים למיטות בתשע אני ממשיכה לעבוד עוד שעתיים. שלוש פעמים בשבוע אני מתאמנת, תמיד בבוקר, בערב קשה לי פיזית וגם מצפונית. לא יכולה להרשות לעצמי לפתוח את הבוקר עם מאה מיילים שלא פתחתי מאתמול. בעלי מארגן את הילדים ומוציא אותם לבית ספר. פעם היה לי לא נעים ממנו אבל תכל'ס הוא הרוויח. הזמן עם הילדים זה משהו שלא יחזור ולי אין אותו. גם כשאני מתאמצת ובאה מוקדם מי מתייחס אליי? אני רק מציקה להם. אני לא שולטת בילדים, החברים שלהם יודעים שבבית שלנו הכול מותר. אני לא שם אז מי אני שאגיד מה אסור? כל הבית שלנו זה ג'ימבורי, אין חדר משחקים. שואלים אותי איך אני חיה ככה, אני לא חיה ככה, זה הם חיים ככה!"

אני מקשיבה לאורית ומגלה שמשהו השתנה. הנימה המתנצלת שאפיינה נשים בעמדות ניהול בכירות כשנושא הבית והמשפחה עלה לדיון, מקבלת צורה חדשה. לא עוד רגשות אשם מגדריים אלא לקיחת אחריות על הבחירות האישיות והמקצועיות ותחושת פספוס לגיטימית.

"אני לא מבשלת, במקרר יש במשך השבוע קופסאות מאבא ובארוחות ערב אנחנו אוכלים קל. אבל אני אלופה בקינוחים וזו האחריות שלי בארוחות משפחתיות. כולם מתים על הבראוניז שוקולד שלי וכל יום הולדת שיש במשרד זה בלונים, ברכה והבראוניז שלי".

ומה את חוזה לחברה בעתיד מבחינת השושלת המשפחתית?
"לא יודעת לאן זה יוביל. אנחנו ארבעה אחים, זה לא יהיה פשוט. כשמגיע הדור השלישי לכל אחד יש ארבעה ילדים וכל אחד רוצה תפקיד. זה נהיה אישי ולא מקצועי. כמה מנהלים יכולים להיות? אין אצלנו ארוחות חינם, אף אחד לא ייכנס אם הוא לא טוב. גם לא בטוח שנרצה שימשיכו, אולי נעדיף שיפרסו כנפיים. אני רוצה שהילדים שלי יעשו את הבחירות שלהם בקריירה".