מה יקרה למרחב הציבורי בעידן שבו כל עובר אורח הוא בחזקת חשוד?

אחד היתרונות המהותיים בחברה דמוקרטית, הוא האפשרות לנוע בחופשיות ממקום למקום. הערים, הרחובות, המדרכות וכל מה שביניהם, שייכים לכולם ואין מי שיגיד לנו איך ומה לעשות. זה במידה וכולנו מתנהגים בהתאם כמובן. אבל מה קורה במרחב הציבורי עכשיו? מי משתמש בו ואיך? ומה יהיה עתידו של אותו מרחב בזמן שכל מי שהולך לצידנו על המדרכה הוא בגדר חולה פוטנציאלי, לא עלינו?

שינויים רבים חלו, ללא ספק, בהתנהגות של כולנו במרחב הציבורי בעקבות עידן המסכות והריחוק החברתי. החיים העירוניים ואיכותם, כמו שהכרנו אותם עד לפני כחצי שנה, השתנו לבלי הכר. וגם אם נראה שאנחנו חוזרים לאט לאט לשגרה, עדיין חלות עלינו הגבלות כמו צמצום מפגשים והתקהלויות, חבישת מסכה ושמירת מרחק של שני מטרים.

עדיין לא מנויים לניוזלטר של LEGIT? זה בדיוק הזמן להקליק

שובר שגרה

כולנו זוכרים את הימים הראשונים של הסגר, בהם בהינו בטלוויזיות וצפינו בצילומים של רחובות שוממים, פארקים נטושים וגני שעשועים שבהם המתקנים נראים כמו רוחות רפאים. לכאורה, סוף העולם. כל זה, השפיע גם כמובן באפן ישיר על בתי המסחר, על תחבורה ציבורית, על מוסדות חינוך, משרדים וכמובן שגם על פעילות הפנאי. הרחובות התרוקנו, הכלכלה נפגעה קשה וחיי חברה כמעט ולא היו.

השאלה שנשאלת היא, איך כל זה משפיע היום על החיים העירוניים, אלו שאנחנו כל כך רגילים אליהם? אלו שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא את הצפיפות והרעש שכרוך בהם, את הלכלוך וההתחככות עם זרים. אבל, מאידך, אלו שאנחנו מחבבים בהם את המפגש עם השכנים, עם הירקן והמוכר הקבוע בקיוסק. אלו שהפיח מתערבב בהם בניחוח הקפה ושצילה של שדרה משרת בו בזמן מוליכי כלבים, זוגות אוהבים וחבורה של קשישים שמשחקת שש בש או שח ומפטפטת על הימים של פעם.

חוקים חדשים

נראה, שבימים של שגרה, אף אחד מאיתנו, או לפחות הרב הגדול מביננו, לא עוצר רגע לחשוב על המובן מאליו. לרב, רק מצבי קיצון מסוג זה שחווינו בהפתעה גמורה לפני כשלושה חודשים יחד עם העולם כולו, הם אלו שמניעים אותנו לחשוב ולהתייחס למהותה של עיר ולחשיבותם של חללים, מרחבים ואזורים ציבוריים שבשגרה אנחנו כל כך רגילים להשתמש בהם.

משבר הקורונה, העמיד אותנו באתגרים לא פשוטים. כמעט כל סקטור במשק נאלץ להמציא את עצמו מחדש ולחשוב איך להתאים את עצמו למצב ואיך להפיק ממנו את המקסימום. החוכמה, כמו שנאמר כאן באייטם קודם, היא להיות דינמי וגמיש עד כמה שאפשר ולהגיב במהירות, בשנינות ובקלילות למצבים החדשים. מי שיודע להגיב מהר, יכול גם להסתגל מהר ולהתיישר בנחת יחסית לפי החוקים החדשים.

אז איך כל זה משפיע על העיר וחייה? במאמר מעניין שפורסם באתר 'שפת רחוב' פרטו את החיים האורבניים לקנה מידה שונים, החל ברמת הדירה ועד רמת הפארק העירוני:

אם נחשוב על השינויים שניתן לעשות בדירה ובבניין המגורים המשותף, הרי שכדאי לקחת כמה דברים בחשבון. ראשית, צריך יהיה להתאים את הדירות למצב החדש שבו נהיה צפויים למצבי קיצון מסוג זה שחווינו לאחרונה. כך למשל, יש ויהיה צורך ברור להקצות מקום בדירות לעבודה ולמידה מרחוק. לא פחות חשוב, הוא הקשר המהותי שבין פנים וחוץ וככל האפשר פתיחת מבט אל השמיים, הטבע או ריאות ירוקות כלשהן.

ברמת הבניין, מן הראוי לדאוג מחדש לחללים המשותפים בקומת הרחוב שבהם שביל וחצר הכניסה, האזור שמתחת לעמודים, הלובי, המחסן וכדומה. בבניינים נטולי ועד חזק ואכפתי, אזורים אלו נוטים להיות נטושים ומוזנחים ובטח ובטח אינם מוכנים להיות שמישים בזמני משבר. חשוב לזכור, שבזמן סגר, לא עלינו, אלו יכולים להיות האזורים היחידים כמעט שבהם ניתן יהיה להיות חשופים לאור יום ולזרימת משב רוח ואוויר.

ברמת הרחוב והשכונה, שווה לדאוג לנגישות לשירותים בסיסיים, שיאפשרו לתושבים לא להתרחק מהבית ועדיין להצטייד במצרכים בסיסיים. שווה אפילו לשקול את האופציה לסגור רחובות מסוימים לתנועה מוטורית על מנת להגדיל את המרחב להולכי רגל ולאפשר תנועה בטוחה יותר גם בהקשר של שמירת מרחק זה מזה.

ברמת העירונית, למרות הקושי ובעיית ניצול השטחים, שווה לחשוב מחדש על הגדלת השטחים הירוקים בתוך הערים, החל ברמת הבניין ועד רמת הפארק. כולנו ראינו, איך בזמן הסגר, הטבע העירוני התעורר לחיים והעלה חיוך על פניהם של לא מעט אנשים. עוד חשוב לנצל בצורה יעילה את השטחים הציבוריים הקיימים שבפוטנציאל עשויים להיות  ריקים בזמן סגר עתידי, בתקווה שלא יהיה כמובן. כך למשל, כדאי לחשוב מראש על פתיחת חצרות לשימוש התושבים או על הכנת המבנים לקליטת תושבים בעת הצורך.

הכי חשוב לשאול

מסתבר, שלתקופה המאתגרת שאנחנו עוברים היום יש גם השלכות חיובית. האתגר מחייב אותנו לשאול שאלות, לחשב מסלול מחדש ולחשוב באפן מעמיק על מה שיש לנו ומה יהיה בעתיד. תוצאות של משברים אמנם קשה להעריך, אבל לפחות נפתח כאן פתח לתיקון הן ברמת האזרחים, הן ברמת האדריכלים ומתכנני הערים והן ברמת מקבלי ההחלטות. ההזדמנות נמצאת שם, היא רק מחכה להפוך למציאות.