ליידיז פירסט: סיור הגרפיטי שלנו מתמקד הפעם בהעצמה נשית

תהליך המחאה של העצמת נשים הוא לא דבר חדש. הוא אפילו הלך והתעצם במאה ה 20 וממשיך גם עכשיו ללא הפסקה. ובצדק. בארץ, הוא אפילו עלה לכותרות ממש השבוע בהקשר של שירות נשים בצה"ל. מטרת התהליך, היא להעצים את כוחן של נשים על מנת שיהיו שותפות מלאות, שוות זכויות ואקטיביות בכלל ההחלטות הנוגעות לכלל הנושאים העומדים על סדר היום ללא יותא מהכלל וללא כל מגבלות.

הפעם, אנחנו יוצאים לסיור גרפיטי נשי מקיר לקיר בו הצבע הוורוד משתלט, נשים מוכיחות שהן "כן יכולות״ והמלכה היא ביונסה (צילום ועריכה: נירו טאוב):

!Yes, we can

כן, אנחנו יכולות! בארצות-הברית, בשנת 1961, בשביתת הנשים למען השלום, חברו יותר מ 50,000 נשים, שקראו להפסקת הניסויים הגרעיניים במלחמה הקרה. המחאה באה מעצם היותן אמהות שחששו לעתיד ילדיהן. הרעיון של התאחדות כקבוצה, הקנה להן כוח למען אג'נדה משותפת אחת – שיוויון.

עדיין לא מנויים לניוזלטר של LEGIT? זה בדיוק הזמן להקליק

ונעבור לפרסומות

אם נציץ במעברי הפרסומת של העידן המודרני, נראה שהדימוי הסטריואטיפי של נשים נתקע אי שם בשנות ה 50. האישה עדיין מוצגת בתפקיד המנקה והמבשלת שדואגת למשק הבית והילדים. היא או יפיפיה או בעלת פרופורציות מוגזמות. לרב, היא מוחפצת ואפילו צדה גברים. בפרסום מותר הכל, כל עוד גורמים לנשים להרגיש שהן נחשבות. הכירו את הצבע הורוד! 

כך נולד הצבע הוורוד

עולם השיווק מתפלש בפלטת הצבעים העדינה מוורוד בייבי ועד ורוד פוקסיה, ומכסה בו כל מוצר המיועד לקהל הקונות הנשי. גם עולם אמנות הרחוב מתעדכן ומאמץ את הצבע הוורוד בצורת רקע, טקסט או תמונה במטרה לשמש כתיוג וכחותמת החדשה המזוהה עם כנופיית הבנות. קצת בהפוך על הפוך.

האשטאג ביונסה

קראת סוף המאה 20, עם ראשות מדינות כמו תאצ׳ר וגולדה שלנו, החלו לסדוק את הדעה הפרימיטיבית ״שמקומה של האישה במטבח״. הנשים, הראו לעולם שהן יכולות לשלב את העובדה שהן כוח עבודה חיוני בו בזמן שהן גם יכולות להביא ילדים לעולם. כך, דימוי אשת העסקים החריפה נולד, האישה העצמאית או האשטאג ״המלכה ביונסה״.

גם אני

עם כניסתן של הרשתות החברתיות, הכוח הנשי הלך והתחזק כשקורבנות אלימות והטרדות מיניות, התאגדו יחד תחת האשטאג מי טו (#metoo). כשהן שיתפו את חוויותיהן הטראומטיות בגלוי וחשפו את תוקפיהן לדין לעיני כל. גם כתובות גרפיטי חבויות, פתאום לא פחדו להתמקם בצירים של רחובות ראשיים.

גיבורות על חלל

ואז… הגיעה גל גדות, הלוחמת הישראלית שלנו שנכנסה לנעליה של גיבורת העל 'וונדר-וומן' שתפקידה הוא לעודד את הייצוג החיובי של הנשים בעולם. בעקבותיה, הגיע גל צונאמי של פמיניזם אקטיביסטי ששטף את קירות הרשתות החברתיות והציף את קירות הרחוב במחאה נשית ואישית: פתאום לכל אישה יש קול וחצי מאוכלוסיית העולם שתומך בו!

ציצים

בנות הלהקה הרוסית 'הפוסי ריוט' נאסרות על מחאה חשופת חזה כמסר של חופש ושחרור נגד פוטין, שוביניזם והעולם הישן כולו (מאין הומאז׳ לציור של מריאן, הדמות האיקונית חשופת השדיים, המייצגת את התקופה של המהפכה הצרפתית. היום, השדיים הן כבר סימן רשום שמגיע עד להפגנות של בלפור, כבר לא ״ילדות טובות ירושלים״.

יומני היקר

ולסיום, בעידן הפומו, (הפחד מלהחמיץ דברים FOMO), המילאנליות מנסות לצאת מן הקירות. משוררות רחוב מוציאות את "יומני היקר״ ומשתפות מחשבות ורגשות בטקסט מסתלסל ומושקע, כשמסביב דמויות בהשראת עולם האימוג'י משרבבות שפתיים ושולחות לייקים אדומים (פעם קראו לזה לבבות). כמעט כולן עושות את זה עם חתימה בשמן האמיתי למטה ולינק למעקב באינסטוש – כי היום זה כבר לגיטימי לדבר עם הקיר.

נירו טאוב הוא אמן רב-תחומי בוגר בצלאל, ומדריך טיולים מוסמך החוקר את התפתחותו של עולם הגרפיטי ואת אמנות-הרחוב הישראלית בפרט תחת השם NIRO TRIP.