תערוכת הגמר של בצלאל 2024: התייחסות למצב וזיק של תקווה

עד ה 21.8 תוצג בקמפוס החדש של בצלאל שממוקם בלב ליבה של ירושלים תערוכת הבוגרים לשנת 2024 במחלקות: עיצוב תעשייתי, צורפות ואופנה, עיצוב קרמי וזכוכית, אמנות, תקשורת חזותית, אמנויות המסך (וידיאו ואנימציה) ובית הספר לארכיטקטורה. על הבניין החדש של בצלאל, שאוכלס במלואו לפני כשנה וחצי ויושב בנקודה אסטרטגית בעיר, נכתוב אולי אייטם בנפרד. הוא עצום, מואר ושקוף ותוכנן על ידי סטודיו SANAA היפני זוכה פרס פריצקר אבל, למרות יופיו וייחודו, הוא לא חף מביקורת שכבר הוטחה בו מלא מעט כיוונים.

ואם לחזור לתערוכה, הרי שזוהי שעתם היפה של הסטודנטים לחשוף ולהיחשף, עבור רובם בפעם הראשונה, לקהל הרחב ולהתחיל לתכנן מה יעשו עכשיו. התערוכה, שמתקיימת השנה בצל המלחמה והמשבר הפוליטי, משקפת בחלקה ובאופן בלתי נמנע את אירועי הזמן הזה שמשפיעים על כולנו ומן הסתם גם על הבוגרים הצעירים. גודלה של התערוכה עצום ורב וכדי ליהנות ממנה באמת דרוש יום שלם. אנחנו הספקנו רק את חלקה והבאנו לפניכם את העבודות הבולטות מחלק מהמחלקות.

שלושה מהמחלקה לעיצוב תעשייתי:

רעות הררי בעבודה SeamMold מציגה שיטה חדשנית של יצירת תבניות רכות מיריעות PVC ליציקת אובייקטים מורכבים מבטון. בכך, היא פותחת צוהר לעולם חדש של אפשרויות צורניות לאובייקטים המיוצרים בתהליך יציקה. בשיטה זו, התבנית הרב־פעמית, שנתפרת מיריעות PVC, מייצרת אקראיות צורנית ייחודית ומקנה לאובייקטים איכויות חזותיות של רכות וזרימה אל מול קשיחות החומר.

"הפרויקט עוסק ביחסים שבין המכונה למעצב.ת. בשלב ראשון, עיצוב ומידול האובייקט נעשים בידי המעצב.ת בתוכנת תלת־ממד, והוצאת הגזרה מבוצעת על ידי אלגוריתם הפורס את המודל לרצועות. בשלב שני, השפעת המעצב.ת באה לידי ביטוי באמצעות שינוי מיקומי התפרים בתבנית בהתאם להחלטות עיצוביות שמחליפות את ״ההחלטות״ שהתקבלו על ידי המחשב, במטרה לשרת אסתטיקה ושימושיות". 

אליאן לוי בעבודה Digital Folds יצרה סדרת הוראות בהדפסת תלת־ממד ליצירת טכניקת smocking smocking – טכניקת תפירה עתיקה, הדורשת מיומנות וניסיון רב בביצוע.

"מטרת הפרויקט, היא לקצר את התהליך ולהנגיש אותו לאנשים לא מיומנים. הפתרון מציע שילוב של הוראות הביצוע כחלק מהאסתטיקה של המוצר עצמו. שימור התפירה הידנית המסורתית לצד השימוש בטכנולוגיית הדפסת תלת־ממד על בד, מאפשרים ליוצר להשאיר את טביעת האצבע האישית שלו על המוצר, בדרך קלה ונגישה. 

גיל רוזנברג, שעברה כמה וכמה דברים בחיים, עשתה שימוש בקטעים מתוך טיפול אישי שעברה ובאופן מחושב וממוחשב מיפתה מהם רגשות טובים וחיוביים ברמה גבוהה ונמוכה. את התוצאות היא תרגמה, באמצעות הדפסת תלת ממד, לכלים. לדוגמה משפט כמו "סיימתי את הלימודים והתקבלתי לעבודה שמאוד רציתי" תורגם לרגשות כמו התרגשות, לחץ, שמחה, סקרנות, דגאווה ואופטימיות שבאו לידי ביטוי ברמות שונות של עוצמה וורגמו לכדי כלי פחוס ואמורפי.

שלושה מהמחלקה לצורפות ואופנה:

ירדן פרץ, בפרויקט in a Blink of an EYE, הציגה רגעים שבריריים שעשויים לעצב ולשנות אותנו לעד.

"בפרויקט שלי, אני לוכדת ומקפיאה בזמן את הרגע הקריטי כדי לחשוף את משמעותו. למרבה הצער, רגעים קריטיים אלו מלווים אותנו מאז אירועי השבעה באוקטובר. בעקבות כך, המטרה שלי היא לאפשר לצופים לא רק הצצה לשבריריות של החיים, אלא גם להציע נקודת התבוננות אופטימית על הרגעים שטומנים בחובם שינוי. בקולקציה שיצרתי, הרגע האמורפי הופך לתמונת מצב ויזואלית". 

ליאור אלבז בפרויקט "התקדמות במקום" מטילה ספק בפונקציה הסימבולית של הנעל כמקדמת ומציגה פרשנות חדשה לנעליים. בפרויקט, הנעליים חורגות מגבול תפקידן המקובל ובוחנות את המחשבה שהתקדמות היא לרוב מתוך כוח האינרציה ולא מתוך כוונה אקטיבית. הנעליים מזמינות התקדמות מנטלית, התבוננות פנימית והתמקדות בצעד הבא.

"עיצבתי שלושה אימומים אנטומיים לשלושה זוגות נעליים בהשראת דימויים של השתרשות הבהונות בקרקע. מיקום סלעי הבזלת נועד להקשות על ההליכה ולבחון את משמעות ההתקדמות. האם משמעה הליכה או לחילופין עמידה והרהור? הבחירות שהנחו את העיצוב שואפות ליצור דיסוננס בין המראה המוקפד והמפוסל של הגפה העליונה העוטפת את הרגל לבין מראה גס וטבעי של סוליות העור וחיבורן לסלעים. אבן הבזלת המקומית מייצגת את תחושת השייכות שלי למקום ומסמלת כוח ועמידות וקשר עמוק בין האדם לאדמה".

תמר שריר בפרויקט "גוף זר" מתייחסת להשתלת הלב שעבר אביה ולחיי המשפחה שהשתנו בין רגע.

"הפרויקט שלי עוסק בקו התפר בין הטבעי למלאכותי, בין האורגני לסינתטי, בין המקור לחיקוי. נחשפתי למציאות של השתלת איברים, פס ייצור של חלקי חילוף. מתי החיקוי עולה על המקור? מתי השתל מצליח להיקלט בגוף ומתי הגוף דוחה אותו? לעולם הגוף השלם חסר. מתוך כך, עיצבתי קולקציה של מערכות לבוש בעקבות בגדים מחויטים. את מקומו של הז'קט המחויט המסורתי, המורכב לרוב מאריג טבעי משובח בהתאמה אישית, תפס ז'קט סינתטי לחלוטין, כמעט גנרי. בז׳קטים שלי אין מבנה פנימי וריפודים מוקשחים, אלא קליפה דקה, כמעט ריקה מבפנים, הנאחזת בגוף".  

שלושה פרויקטים מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית:

יסמין ילון מציגה את העבודה "ומעלי גשם"  שתפקידה להעביר תחושה של חוויה, חלל, מקום, נשימה, רגיעה.

"החיפוש שעשיתי הוא מחקר חומרי של הדרך בה אני יכולה להעביר את הווית השקט. חלל שמשמש כדרך התמודדות עם משברים ארוכי טווח מבלי להתעלם מהמציאות. דימוי פיסות השמים הגיע מהתנועה שנדרש לעשות בכדי להתמלא ולהסתכל בהם. פתיחת השכמות כדי להכניס אוויר, לצאת מהמאבק  הפנימי לרגע ולחזור אליו עם יותר מקום. להתמלא באור ואוויר. פיסות הפורצלן הם שברי המציאות והחיים איתם אפשר לבנות מחדש את הדרך אל השקט".

"סיפור העבודה מתקיים מאז יומי הראשון אבל התבהר מאוד מהרגע שהתחלתי לחשוב ולהבין שאהפוך את סיפור חיי ליצירת אמנות. החלטתי על אלמנטים של פרחים מכיוון שלבי היה חנות פרחים ומכיוון שהם מסמלים אלמנט פשוט ומוכר לכולם" אומרת נואל עמאר. "העבודה, בית מלא, כוללת 539 פרחים שקופים שממסמלים את השוד של אחד האלמנטים החשובים בפרח וכך גם את אחד האלמנטים החשובים בחיי – העדרותו של אבי שגר ברמאללה מחיי. העבודה מכילה גם 79 פרחים צבעוניים שסודרו כמו סנטר-פיס בשולחן חתונה המסמלים את הזמנים היפים בהם אני שוהה עם אבי".

אליה בלוך מציגה את העבודה "דבר שמתחפש לבית" שהתחילה דווקא משיטוט ברחוב.

"הרחוב זימן אלי "יתומים עזובים" – שולחן שנשארו ממנו רק רגליים. כיסא שכבר לא יציב כשהיה. כורסאות שתיים תאומות אך האחת נותרה ללא משענת. מה שמנחה אותי בבחירת הרהיטים והפריטים איתם אני עובדת היא השאלה האם פריט זה מזכיר לי את הבית, ואם כן איזה בית- הבית שגדלתי בו או זה שהייתי רוצה שיהיה וההבדל בין השניים. העבודה שואפת להימצא במקום שבין הממשי לפנטזיה, בין החפץ הקיים במציאות, לדימוי המודפס בדיו על נייר. התחושה היא תחושה אלביתית, אוירה שהיא בו בעת בנאלית, יום יומית, כמעט ונורמלית, אך גם גרוטסקית מאיימת וכזו שמעלה איזה גיחוך או חיוך מר".

תערוכת הגמר של בצלאל.

עד 21.8.

זמורה 1, ירושלים / א-ה 10:00-20:00 / ו 10:00-14:00.