הסיפור המופלא של ראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר

תערוכת הגמר של בוגרי שנקר ננעלה כבר בשבוע שעבר ועם זה אי אפשר שלא להזכיר אותה. כמו בכל מוסדות הלימוד, גם בתערוכה הזו, בוגרי המחלקות השונות עשו מאמצים עילאיים להשלים את השנה ולהציג עבודות ראויות ומכובדות. את ההתרגשות של הבוגרים, שבקרוב ייצאו לעולם הגדול ויצטרכו למצוא בו את דרכם האישית והמקצועית, ניתן היה לזהות בקלות כשהסתובבו ברחבי הקמפוס ביומה האחרון של התערוכה, רגע לפני פירוקה.

את הסיור האישי שלי בתערוכה התחלתי, כמו בכל שנה, במחלקה לעיצוב טקסטיל שפעם אחר פעם מצליחה לא רק לסקרן במיוחד אלא גם לספק לא מעט הפתעות ועניין. השנה, סיקרנה אותי המחלקה אפילו יותר כי היא כללה בוגר אחד נוסף, מיקי (מיכאל) קידר, שסיים בה את שנתו הראשונה כמי שעומד בראשה. המינוי של קידר, לתקופת זמן של שנה, נכנס לתוקפו ביולי 2023 כשבאוגוסט של אותה שנה הסתיימה למעשה החפיפה שלו עם ראשת המחלקה הקודמת, הדס הימלשיין. בשלב ההוא, קידר כבר תכנן הרים וגבעות לקראת שנת הלימודים הראשונה שלו בתפקיד וחיכה בציפייה ל 15.10, היום שבו אמור היה להיפתח הסימסטר. 

"השבוע ההוא היה אמור להיות גדוש ומרגש במיוחד" אומר מיכאל קידר, ראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שנמצא בתהליך מינוי לקדנציה שלמה של ארבע שנים. "למחרת פתיחת שנת הלימודים, ב 16.10, הייתה אמורה להיפתח הספרייה הלאומית שבה היינו אמורים לחשוף את 'קיר הכריות' – עבודת אמנות עצומה של גלי כנעני שאת פיתוחה ניהלתי במהלך ארבע שנים, ב 19.10, הסטודנטים של שנה ד' במחלקה, היו אמורים לטוס לשבוע העיצוב באיינדהובן שבהולנד. אבל הגורל זימן לכולנו משהו אחר ולמחרת ה 7.10, שבוע אחד בלבד לפני כל זה, כבר מצאתי את עצמי כמפונה במלון ספורט באילת".

את מיקי (מיכאל) קידר, הכרתי לפני חמש עשרה שנה, חודשים ספורים אחרי שעבר עם משפחתו הצעירה מתל אביב לקיבוץ רעים שבעוטף עזה. מיקי ואשתו, רעות נחושתן, הכירו בזמן לימודיהם במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ועבדו יחד במפעל לאריגה 'רמטקס'. עם הזמן נולדו להם שני בנים ונראה היה שהם מסתדרים בחיים. אבל אז, הגיעה ההחלטה לעבור לקיבוץ רעים "כי שכר הדירה בתל אביב עלה דרמטית וכי המשפחה של רעות, שנולדה ברעים, מאוד רצתה שנבוא. אמרנו שנעבור לשנה ומאז לא עזבנו עד השמיני באוקטובר השנה" אומר קידר.

איך נראתה השבת שלכם ב 7.10? 

"היינו ארבעתנו בבית בקיבוץ. הילדים העירו אותנו ב 6:30 בבוקר בגלל ה"בומים" ונכנסו לישון בממ"ד. רעות ואני התעוררנו, פתחנו טלויזיה ושתינו קפה ואז החלו היריות. בתמימותי עוד שאלתי את רעות איזה מטווח עובד בשבת בבוקר ועוד בחג? במהלך היום, קיבלנו הוראה להיכנס לממ"דים ומאז ועד 9:00 בבוקר של יום ראשון נשארנו שם. למרות שבשעה 18:30 של ה 7.10 הצבא זיכה את הבית שלנו וסימן את דלת הכניסה שלנו ב'וי' שחור, היריות המאסיביות מסביבנו לא פסקו כל אותו היום ובלילה שאחריו".

איפה כל החוויה הזו תופסת אותך? 

"זו הייתה אמורה להיות תחילתה של תקופה שציפיתי לה מאוד. אוקטובר היה אמור להיות חודש של סיום פרויקט גדול ושל התחלה חדשה כראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, אחד המקומות האהובים עליי בעולם". 

בסופו של דבר, בהמלך השנה, אתם עוברים לתל אביב מה שמקרב אותך אמנם לסטודנטים אבל מרחיק מהבית. איך המצב המעורער הזה משפיע עליך? 

"תל אביב לא זרה לנו. עברנו ממנה לרעים לפני 16 שנה. אין ספק גם שהמעבר של כל הקיבוץ יחד למתחם בהרצל הוא יוצא דופן ומיוחד מאוד. מעבר כזה לא מרחיק מהבית מכיוון שהבית, כולו, עבר איתנו. אני משער שמתוך הטלטלה העצומה הזו, מקבלים פרופורציות שמושלכות על החיים בכלל ועל ניהול המחלקה בפרט. אני חושב שאני מביא אותן לתפקיד יחד עם היכרות מעמיקה עם שנקר, התכנים והא.נשים שמרכיבים/ות אותה".

איך, למעשה, המשכת לתפקד כראש המחלקה?

"האהבה שלי לטקסטיל מובילה אותי בחיים בכלל ובמחלקה בפרט. בשבוע של ה 7.10 כבר קיימתי פגישות זום מאילת עם סגל המחלקה ובשבוע לאחר מכן כבר הגעתי לשנקר. אני לא פסיכולוג, אבל אני משער שעבודה מסוג זה, במקום בו תמיד הרגשתי בבית, היה הדבר הנכון ביותר בשבילי באותו זמן. בין אוקטובר ועד סוף דצמבר, אז נפתחה לבסוף שנת הלימודים, היינו עסוקים בלתקשר עם הסטודנטים ולהתכונן לקראתם ושנקר אף העבירה השתלמויות הכנה מסוגים שונים לסגל. עם זה, וכמה שהיינו מוכנים, כולנו הופתענו לגלות שרוב הסטודנטים/יות פשוט שמחו לחזור וליצור". 

היו לך תוכניות לשנת הלימודים הזו ובכלל שלא התממשו? 

"שבועיים לפני ה 7.10 סגרתי עם חברה תורכית שיתוף פעולה נפלא עבור המחלקה בתחומי המחקר. לשמחתי, הוא לא בוטל אלא רק התעכב. היו מעט תכניות שלא מומשו אבל אני עם הפנים קדימה. התפיסה שלי בכל מה שקשור לטקסטיל תמיד היתה בינלאומית ובהתאם הכוונה שלי היא למצב אותנו כמחלקה בינלאומית לעיצוב טקסטיל המייצרת שיתופי פעולה נרחבים עם תעשיות ואוניברסיטאות בחו"ל. ישראל היא מדינה שמצטיינת במחקר ופיתוח בתחומי הטכנולוגיה והחומרים ואת התכנים האלה אני רוצה לחזק גם באקדמיה. ללא ספק יש לנו הרבה מה להציע לעולם בתחומים האלה.

"בנוסף, ולצד תחומי התעשייה, המחקר והפיתוח, אני חסיד ומלא הערכה לאמנות ואומנות ולמלאכות יד עתיקות. את כל אלה אני מקווה לשלב כבר בשנת הלימודים הקרובה עם תחומים כמו סריגה ידנית, קרושה, רקמה ועוד ועוד. אפשר לזהות בוודאות, שגם לתחומים הללו יש מקום ודרישה בעולם שהופך ליותר ויותר טכנולוגי".

איך הצלחת לתמוך בסטודנטים ולקדם אותם אל קו הגמר בשנה כל כך מורכבת ובזמן שהאדמה שלך כל כך מעורערת? 

"כדרך חיים, אני משתדל לראות את כולם/ן. לא פסחתי על אף סטודנט או סטודנטית במחלקה לאורך השנה, הייתי נוכח במחלקה ואיתי גם כל הצוות. המחלקה לעיצוב טקסטיל היא בית אמיתי לסטודנטים/יות, במהלך הלימודים ולאורך כל חייהם/ן המקצועיים, בדיוק כפי שהיא בית עבורי מאז דרכתי בה לראשונה כסטודנט בשנת 1993. האדמה אכן מעורערת לכולנו, מי פחות או יותר, אך ממקומי כמנהל, איש חינוך, בן זוג ואב, חשוב לי לשדר יציבות ונוכחות. נראה לי שזה ה"עוטף עזה" שבי".

ואיך, למרות הכל, הצלחתם להעמיד תערוכה כל כך טובה?

"10% מהמחלקה בכל השכבות היו במילואים השנה ועם זה התערוכה גדלה ביחס לשנה שעברה והוצגו בה 23 פרויקטים. הגאווה שלי היא על כך שכולם/ן הגישו! והעבודות נפלאות אחת אחת".

באיזה אופן השנה הזו משתקפת בעבודות הגמר של הבוגרים במחלקה? 

"היו פרויקטים שעסקו בכאב. פרויקט מחקרי אחד למשל עסק בפיתוח גרב לגדמים עבור קטועי גפיים. היו גם פרויקטים שעסקו בנושאים מרתקים הן ישומיים והן אומנותיים שבהם מוצרים, פריטי לבוש, התייחסויות לתרבויות ולסיפורים אישיים. אין ספק שבתערוכה ניכר שלא ניתן לנתק בין המצב לבין התוצרים".

שלוש עבודות שבלטו השנה במיוחד:

העבודה ינתי פרזי של טל טרייסטר היא מרחב טקסטיל משחקי למבוגרים הבנוי מאובייקטים עצומים מעוררי אסוציאציה ובעלי צבעוניות בוהקת. האובייקטים, העשויים ספוג ולבד וניתנם להרכבה ופירוק, מתפקדים כרהיטים אבל מעוצבים במחשבה דינמית. הפרויקט מציע שפה חדשה של עיצוב מפרספקטיבה של מעצבת טקסטיל החוקרת חומר, צורה ומשחק, ללא גבולות בין ריהוט לפיסול ומספק חויה מפתיעה על קו התפר שבין עיצוב ואמנות. 

הגר כהן בעבודתה ונוס נודיקה הציגה קולקציה קונספטואלית של הלבשה תחתונה שבוחנת את יחס החברה המערבית לעירום נשי וכיצד הפך הגוף הטבעי לטאבו בהתייחס לדימויי עירום נשי בהיסטוריה של תולדות האמנות ובתרבות הפופולרית. הפריטים האבסטרקטיים סרוגים בגזרות שאינן מסורתיות ובטכניקה של סריגה חלקית המגדירה מחדש מהו בגד וכיצד הוא נסרג ונלבש.

משקעים חומריים, עבודת המחקר, העיצוב והפיתוח של טליה צמח,  מדברת על פתרון טקסטילי עבור קטועי גפיים תחתונות, בעקבות המלחמה הנוכחית. במחקר השטח עלה שהגרב שמחברת באמצעות ואקום, בין הגדם לפרוטזה, מייצרת אי נוחות וקושי בפעולת הלבישה. כדי לבחון את שיפור המוצר ולייצר אבטיפוס מתקדם, נעשו ניסיונות בין מבנה סריגת הגרב והטמעה נשלטת של חוטי במבוק משולבי סיליקון. בנוסף לאב-טיפוס ששואף לשפר את איכות החיים של המשתקמים, העבודה מאפשרת להעלות מודעות ו״לנרמל״ את נוכחותם הגוברת בחברה שלנו ומראה את הגדם והפרוטזה.