כשטום דיקסון סוגר ביומן 24 שעות בפריז, אנחנו כמובן מתייצבות

ביום שני, 20/1, השיק מעצב העל הבריטי טום דיקסון שתי קולקציות חדשות של אקססוריז. את ההשקה הוא עשה, כיאה לו בשנים האחרונות, באמצעות אירוע גרנדיוזי. הפעם, בחר באירוע מתגלגל שנמשך 24 שעות בפריז. האירוע, התחיל בארוחת בקר והרצאה של דיקסון ב Le Drugstore המיתולוגי בשאנז אליזה (אותו חידש הסטודיו של דיקסון לפני כשנתיים), נמשך בארוחת צהריים במסעדת Shabour החדשה של שף אסף גרניט והסתיים במשקאות אל תוך הלילה ב Dinatoire שבמלון Hotel des Grands Boulvards. בין לבין, היו גם מיני אירועי לווין נוספים אליהם ניתן היה להצטרף גם.

עדיין לא רשומים לניוזלטר של LEGIT? זה בדיוק הזמן להקליק

מלונדון לפריז וחזרה

בסרטון, שמתעד את רצף הדברים באותו יום, נראה שהיום של דיקסון התחיל עוד הרבה יותר מוקדם. הוא לובש מעיל, לוקח את התיק ויוצא מה Coal Office, היכן שממוקמים משרדי החברה והסטודיו שלו בלונדון. הוא מגיע לתחנת הרכבת ומשם נוסע לפריז. בשיחה איתו, אנחנו מבינות עד כמה התקשורת, הסיפור והמדיה החברתית תופסים חלק חשוב בכל מה שהוא עושה.

התחנה הראשונה שלו ביום הארוך הזה, היא ה Drugstore שבשאנז אליזה. אנחנו, אמנם לא קבענו איתו ריאיון אבל בפריז, כמו בישראל, אנחנו מתנהגות כמו ישראליות. ככה, אנחנו זוכות לשיחה פנים אל פנים עם המעצב השובב, שכלפי חוץ שומר על מראה בריטי ומאופק כשהוא חנוט בחליפת צמר חומה, מעט קטנה למידותיו. 

באומנות כמו באומנות

חלק חשוב מאוד מהמסע של טום דיקסון בפריז, מוקדש לשילובם של אומנים בחוויה. הוא מקפיד להדפיס את התפריט שהוגש במסעדת Shabour בבית דפוס הממוקם במארה, הנחשב לאחד המובילים בעולם כולו. לבית הדפוס שמונה כתובות שונות בעיר והוא ידוע ככזה המפיק את מוצרי הדפוס המשובחים הקיימים בעולם. "כשעזבתי את בית הספר התיכון, העבודה הראשונה שלי הייתה כדפס" אומר דיקסון בהרצאה שנתן באותו בקר "הג'וב הראשון שלי בבית הדפוס, היה לנקות. אחר כך, למדתי להכיר את ריח הדיו ושימשתי גם כנער שליח של מוצרי דפוס, כשאני רכוב על האופנוע שלי".  

לאורך היום כולו, קושטה כל תחנה בה ביקרנו בזרי וסידורי הפרחים המרהיבים של הפרחן הפריזאי Pierre Banchereau מסדנת הפרחים הידועה Debeaulieu. כל האגרטלים של דיקסון, עוטרו בזרים שקשה היה לעמוד בפניהם. "בנסיעה הראשונה שלי ליפן, הזמין אותי בעל גלריה מקומי להשתתף בסדנת איקבנה, דרכה הבנתי שלסידורי פרחים יש קשר ישיר עם אדריכלות, מבניות ויצירתיות" אמר דיקסון.

ניסיון הוא יתרון

אנחנו מתיישבות עם המעצב טום דיקסון סביב שולחן קטן. עיתונאית יפנית שמשוחחת איתו לפנינו, איך להגיד, מוציאה אותו קצת מדעתו אבל איתנו הוא חביב, חייכן וסבלני למדי. אנחנו מחפשות להתחיל עם שאלה שתדליק אותו ותיצור שיח מעניין.

נראה, שכולם רצים קדימה, זונחים את הפרטים הקטנים ואפילו מספידים את הפרינט. אצלך קורה תהליך הפוך

"זה מעניין, כי אנשי עולם אופנה למשל, חוזרים דווקא לפרינט בסגנון הישן וכך מייצרים הרבה חומרי דפוס למותגים הגדולים. זה משעשע, שבעולם שבו ברור שניתן להדפיס הכל בקלות דרך המחשב, ושבו כולם הופכים לצלמים ולמעצבים גרפיים לרגע, אנשים מתחילים להבין שהם לא כל כך טובים כמו אנשי המקצוע האמיתיים. בשלב הזה, הם מתחילים להעריך יותר את האומנות ואת התהליך המסורתי. אנשים שמתעניינים בתחום הדפוס למשל, יכולים להיחשף עכשיו בקלות רבה לאנשי מקצוע מהמשובחים הקיימים ברמה גלובלית. אתה יכול לגור בניו יורק, למצוא דפס קטן ומצטיין בפריז וליצור בעזרתו כל עבודה שתרצה".  

אם ככה, זה טוב להסתכל אחורה כדי להתקדם קדימה

"ניסיון הוא יתרון בעולם שלנו. האומנים נעלמים מהעולם. ההתעניינות שלי וההסתכלות המחודשת שלי על אומנים וחומרים, לא הופכות אותי לדינוזאור. אנשים זקוקים עדיין לאנלוגי. הפנטזיה הזו, שהכל יהיה וירטואלי, לעולם לא תתממש במלואה. אחרי הכל, אנשים צריכים להתמודד עם כל הקושי שקיים שם בחוץ. יש רווח בחיבור בין השניים. אני מאוד מודע לכוח של התקשורת למשל. בעסקי הריהוט, לא מדובר בעסק וירטואלי כמו בעסקי המוסיקה למשל, או בעולם האופנה שבו אתה יכול לשלוח לדברים לכל העולם, למדוד ולשלוח חזרה. הלקוחות גם די שמרניים בעסקי הריהוט, מעדיפים מוצרים סולידיים ולא בהכרח רוצים משהו שיצא מהאופנה בשבוע הבא". 

לספר סיפור

אתה חושב בשונה מאחרים ומחפש כל הזמן דרכים חדשות לקדם את העיצוב שלך. למה חשוב לך לעשות דברים אחרת?

"אני לא באמת צריך לעשות דברים אחרת, אבל בגלל זה אני אוהב את עולם העיצוב. זו עבודה שלא באמת קיימת עד שאתה מחדיר אותה לעולם של מישהו אחר. אם אני מעצב מסעדה, אני צריך לדעת איך פועלת מסעדה. אם אני מתכנן בית חולים, אני צריך להכיר את תחום הרפואה. אותו דבר קורה, גם אם אני מתעניין בתכנון ועיצוב אגרטלים. אני צריך לדבר עם פרחנים כדי להבין איך זה פועל. אז מבחינתי, זו עבודה נהדרת למי, שכמוני, משתעמם מאוד מהר".

העיקר זה הסיפור

איך אתה מספר את עצמך כל פעם מחדש?

"הסיפור בא מהעובדה שמעולם לא באמת התכוונתי להיות מעצב. לא למדתי עיצוב. הפכתי למעצב כי אני אוהב לייצר דברים שמהר מאוד אנשים התחילו גם לקנות. רק אז, אנשים התחילו גם לכנות אותי 'מעצב'. אף פעם לא החשבתי את עצמי לכזה. באמת. אז העניין המעניין בעיצוב, הוא שבעולם המודרני, עיצוב עוסק יותר ויותר בתקשורת ובסיפורים".

"למדתי לספר סיפורים כשעבדתי ב'הביטאט', שם הייתי צריך להציג קולקציות ולהמציא סיפורים הנוגעים בהן. בריטייל כמו בריטייל, היינו צריכים להחליף את חלונות הראווה ארבע פעמים בשנה בשבעים סניפי הרשת וגם להוציא קטלוגים פעמיים בשנה. בנוסף, יש את חג המולד ויש תקופות של מכירות, כך שצריך מהר מאוד ללמוד להפוך מוצרים וסיפורים לאופנתיים. התפקיד ההוא, הפך אותי ממי שמייצר דברים בידיים למי שצריך לכוון ולארגן את העיצוב שאחרים עשו וגם לתקשר את כל זה. בשנים ההן, למדתי שהנרטיב חשוב מאוד. כשפתחתי את המותג שלי, נחשפתי לדרכים נוספות, קלות הרבה יותר מבעבר לתקשר, כמו הרשתות החברתיות".

עסק שהוא בית שהוא עסק

איך בנוי הסטודיו שלך?

"יש לי 200 עובדים. יש יותר עובדים במחלקת הפיננסים מאשר בעיצוב עצמו. בעיצוב יש רק שלושה מעצבי מוצר ועוד כעשרה שעושים עיצוב פנים כי זה סוג של שירות שאנחנו מספקים. המחלקה של העיצוב מאוד קטנה ומרוכזת לעומת המחלקה של התקשורת, שהיא הרבה יותר גדולה כי היא מאוד פעילה ואנחנו עושים בה המון דברים". 

אחרי הכל אתה צריך לנהל עסק. על פניו, זה נראה כאילו אתה עושה הכל כדי שזה לא יראה ככה 

"אני מתפתח. עשינו ירידים המון שנים, כל עוד זה היה הגיוני עבורינו. היום, ירידים כבר לא נותנים לי ממש הזדמנויות לספר את הסיפור שלי. אנחנו מן עסק מוזר שמיועד בחציו לאנשי מקצוע ובחציו לקהל הרחב. אז אנחנו קצת סכיזופרניים והתמונה די מורכבת. בגלל זה, אנחנו צריכים לחשוב מחדש איך לעשות דברים ואיך להתאים את העסק לאפן שבו הוא מתפתח. אם בהתחלה היינו רק מפיצים, היום אנחנו מתעניינים לא פחות בלקוח הקצה". 

אני טום דיקסון

זה לא בגלל שנהיית טום דיקסון שאתה מרשה לעצמך לעשות מה שבא לך?

"אני לא יכול לעשות מה שבא לי לצערי. כבר לא מדובר בי, בשם שלי או במותג. אני הרי מוחזק על ידי חברה פיננסית וצריך להביא תוצאות. העולם התפתח גם הוא וזה הופך קשה יותר ויותר להשפיע. בעולם המודרני והתחרותי של ימינו, חייבים להתפתח מהר מאוד ולמצוא את הדרך להיבדל מאחרים ולהתבלט. אז למה להיות חלק מיריד שבו בהכרח כל המתחרים שלך נמצאים באותו מקום? מה התועלת בזה? כבר עשיתי את זה בעבר. אז אולי אני יכול להיות מעניין יותר ב 24 שעות בפריז? להפגש עם אנשים מעניינים יותר? לעשות דברים מעניינים יותר? לספר סיפורים? לפגוש חברים חדשים? ברמת החשיבה, זה פותח ומשנה לגמרי את הכל".

הכי בבית בעולם

איפה אתה מרגיש בבית?

"בכל מקום. גדלתי בארבע השנים הראשונות לחיי במרוקו, טוניסיה ומצרים. ואז המשכנו ביורקשייר ולונדון. אמא שלי צרפתיה. סבא שלי היה מלטביה. תמיד מעניין לי יותר במקום חדש ובמקום שמרגיש לי נוח". 

היית כבר בישראל ואתה עובד כבר תקופה עם שף אסף גרניט. מה מושך אותך לשם?

"המסעדה בלונדון מוצפת באנשים מישראל. גם השפים מישראל. מה שנהדר בה, כמו במסעדת Shabour, זה שהן יודעות ליצור אווירה, משהו שפחות ידאגו לו במסעדה בריטית טיפוסית למשל. הקשר בין האנשים והמטבח מאוד חשוב בהן. בצרפת, לוקחים את נושא האוכל מאוד ברצינות ויש דרגות שונות של אנשים שעוסקים באוכל. למדים של האנשים מעבר לדלפק יש צבעים שונים כך שניתן להבחין ולדעת בדיוק מה מקומו של כל אחד מהם במטבח. הפתיחות, האגביות והאקראיות הים תיכוניות, עובדות מנקודת מבט של בידור וככה האווירה הופכת לא פחות חשובה מהאוכל. את זה למדתי מאסף".

סיבה לחגיגה

כל האירוע המסקרן הזה עם טום דיקסון התרחש במקביל ליום הרביעי של תערוכת העיצוב הפריזאית הידועה maison&objet. "במשך שנים, נהנינו להציג בדוכנים שלנו בתערוכה" אמר טום דיקסון בהרצאה שנשא בבקר "אבל עכשיו הגיע הזמן להיות נייד וגמיש יותר ולהגיע לקהלים חדשים ומרתקים בדרכים חדשות. 24 שעות בפריז יאפשר לנו למקסם את הזמן שלנו, לארוז המון כיף ועסקים לתוך זמן קצר ולהגיב להזדמנויות שלבירה המדהימה הזו יש להציע".

במהלך האירועים, השיק דיקסון שתי קולקציות חדשות. PRESS היא סדרה של כלי זכוכית מחורצים וכבדי משקל. הכלים עשויים מסלילים עבים ושמנמנים של זכוכית שקופה. SWIRL היא קולקציית מיכלים עשויה ידנית המשקפת את אפקט הנייר המשויש בתלת ממד. מקור ההשראה לקולקציה הוא האיקבנה – אמנות סידור הפרחים היפנית. הבסיס המוצק של האגרטלים, מאפשר את החזקתם של סידורי פרחים מרשימים ביותר.