יעקבס-יניב: "בעולם שבו אתה יכול להיות טוב, תהיה הכי טוב"

אני מגיעה למשרד 'יעקבס יניב אדריכלים' ביום שמש חם. בדרך, החדשות עוסקות בהרכבת הממשלה ואני חושבת לעצמי – איך המצב הזה נמשך כל כך הרבה זמן והאם יש דרך לצאת ממנו (בינתיים הכנסת התפזרה, הסחרור מחריף וכבר יש מועד לבחירות חדשות). למרות שאני אופטימית מטבעי, נראה שאנחנו תקועים עמוק בבוץ. אז מה אתם אומרים על המצב? אני שואלת את האדריכלים תמר יעקבס ואושרי יניב, זוג בחיים ובעבודה, עוד לפני שאנחנו מתיישבים. ממש לא נוח להם עם השאלה. גם כי לא ציפו לה וגם כי המצב באמת באמת לא טוב.

"אנחנו זועמים" הם משיבים כמעט ביחד "במסגרת העבודה, אנחנו נתקלים באנשים ממש טובים. אין ספק, שיש במדינה שלנו אנשים איכותיים עם כוונות, רצונות ויכולות טובים מאוד, אבל מכיוון שברב העולם המנהיגות היא ראי של העם, נראה שאנחנו עמוק בבוץ. מה שקורה פה, משקף את הדרדור הכללי וזה מאוד עצוב. הסטנדרט השלטוני כבר כל כך נמוך, שאתה בטח לא מחפש צ'רצ'יל, אלא מישהו שקודם כל לא יהיה שקרן".

לא רשומים עדיין לניוזלטר של LEGIT? זה הזמן להקליק

די במקרה…

גם תמר יעקבס וגם אושרי יניב התחילו את הדרך המקצועית במקומות טובים. טובים מאוד אפילו. הם נסעו, כל אחד בנפרד ודי במקרה, ללמוד אדריכלות ב AA בלונדון, אחרי ששניהם לא התקבלו ללימודים בארץ ונאלצו לחפש חלופה בחו"ל. תמר, הגיעה מתחום האמנות והריקוד ובכלל תכננה להיות רקדנית. אושרי, שהגיע גם הוא מתחום האמנות, פנה בעצת אביו, לגדולי האדריכלים דאז – רם כרמי, אמנון רכטר והלל שוקן – לשאול היכן כדאי ללמוד. הם הכירו בשנה הראשונה ללימודים ומאז הם יחד. 

"היופי ב AA הוא, שאם אתה מספיק מעניין ויש לך פורטפוליו רציני – אתה מתקבל. הקושי הוא לשרוד אחר כך" אומרים יעקבס ויניב "כל האדריכלים ואנשי המקצוע הגדולים מגיעים לשם והמורים נהדרים, מעוררי השראה ונושאי בשורה. כשאדריכלים כמו רם קולהאס או דניאל ליבסקינד היו מגיעים, זה היה אירוע מטורף. ראינו את כולם. זו מתנה וזכות גדולה ואנחנו בהחלט ממליצים לחוות את זה לכל מי שרוצה לראות עולם בזמן הלימודים".

התחלה מרשימה

מכיוון ששניהם טיפוסים שאפתניים במיוחד, הם סיכמו בינהם שלא יעזבו את העיר בלי לעבור במקומות הטובים המוכרים להם בתחום. "החשבנו את זה כעוד תרגיל של בית ספר מקצועי לפני שחוזרים לארץ" אומרת אדריכלית תמר יעקבס "עם חוצפה ישראלית אופיינית, פנינו ישירות למשרדי האדריכלים הגדולים ביותר ופשוט התקבלנו. כל אחד מאיתנו, אסף איתו כשלושה משרדים שונים מאוד אחד מהשני כשהידועים שבהם היו הדובדבן בקצפת. זו ללא ספק חוויה בלתי רגילה לראות איך מפעל כזה עובד".

את, תמר, התחלת אצל זאהה חדיד בעוד שאתה אושרי, הועסקת אצל דיוויד צ'יפרפילד. איך חוויות כאלה משפיעות על המשך הדרך? ואיך חוזרים אחר כך לארץ ומתחילים מחדש?

"מקצועית, קבלנו מתנה. השתלבנו במשרדים האלה בדיוק בזמן הפריצה שלהם" אומרים יעקבס ויניב "בזמן שאנשים עוד היו מביאים מחשב וחלב מהבית. זה היה יפה ומרגש לראות את זה. זה היה ברור שאתה נכנס לנבחרת יוצאת דפן בליגה הגבוהה ושאתה פשוט עובד עם אנשים סופר מקצועיים מכל העולם". 

תפלצת מפחידה

איזו מן חוויה זו לעבוד אצל האדריכלית הידועה בעולם?

"היא הייתה תפלצת מפחידה אבל עם יראת כבוד. אני עבדתי בחלל שלא נחשב ראשי והגברת הייתה משתמשת במערכת כריזה כשהיא רצתה להגיד משהו. בחלל שבו ישבתי, היה ארון הבגדים הגדול שלה שאסור היה לפתוח כמובן. האנרגיה שלה היתה כל כך מובהקת, כך שכל מי שבא לעבוד, נכנס לראש שלה וידע להתאים את עצמו למרחב היצירתי במשרד. מאוד התחברתי לאדריכלות היצירתית הזו שהתפרצה כמו נביעה מהקרקע. היה שם בית מלאכה שבו אנשים בנו מודלים כל היום. עבדנו 24/7 ואושרי היה בא לבקר אותי כדי שנוכל להתראות".

על מה עבדת שם?

"על הדירה הפרטית שלה. הייתי שם כמה פעמים ודברנו על זה לא מעט. חדיד התקשתה בהחלטות, ואני הייתי האחרונה בשרשרת אדריכלים שעבדו במשרד והתעסקו בזה. בסוף, היא מכרה את הבית וקנתה קוביה לבנה ששימשה לה כקנבס ריק להכניס בו את הדברים שלה". 

בגובה העיניים

כשאני שואלת את יניב איך היה לעבוד לצדו של אדריכל דיוויד צ'יפרפילד, גם הוא מלא התלהבות. "דיוויד הוא בן אדם מדהים ומיוחד אבל זו לא היתה היכרות אינטימית. גם אצלו, בתקופה שעבדתי שם, הייתה הפריצה הגדולה שלו. עבדו שם אז על פרויקט גדול במיוחד, על הרבה מודלים ועל תחרויות. כמה מהתחרויות שעשו אז, הם מבנים איקונים שנבנו בהמשך ואנחנו מכירים היום".

איך הוא כמעסיק? כאדם?

"הנוכחות שלו בפרויקטים בולטת. מרגישים אצלו המון כוח שקט וזה מה שיפה. המסירות שלו מטורפת והרגליים שלו כל הזמן על הקרקע. הוא נגיש ואפשר היה לדבר אתו בגובה העיניים. אני לא מכיר הרבה משרדים שהשאיפה למצוינות כל כך גדולה ואני לא מכיר גם הרבה אדריכלים עם הבנה ורקע תאורטי עמוקים כמו שלו. הכל אצלו נובע מתוך מחשבה פילוסופית על הדברים".

הבית זה כאן

למרות שהחיים בחו"ל הציבו ליעקבס ויניב רף מאוד גבוה, הם ידעו תמיד שיגיע הזמן שהם יחזרו לכאן. "אנחנו באים ממשפחות ציוניות שמאוד אכפת להן מהארץ והיה ברור שפה זה הבית" הם אומרים. "הבסיס שלי לסיפור, שונה מזה של אושרי" מוסיפה יעקבס "חודשיים אחרי שהתחלנו ללמוד, אבי נהרג בתאונת דרכים. אמא שלי, בשיחה משותפת, בקשה מכל אחד מהאחים לעסוק במה שהתחיל, ומאיתנו, שנחזור בסופו של דבר לארץ". 

מה הבאתם אתכם מלונדון מבחינה מקצועית?

"ישראל היא לא מדינה מובילה בתחום. הבאנו איתנו שיטות עבודה מאוד מאורגנות. הבאנו את החיפוש העמוק אחרי קונספט. ב AA, לימדו אותנו לחפש, להיות מדויקים ולהיות נאמנים. ככה אנחנו עובדים בנסיון לעשות את הדבר הנכון. מה שמניע אותנו, זה אותו ניסיון להתעמק, לבחון, להיות אובזרבטיביים וביקורתיים. שנינו, בלי ועם קשר, אנשים שמאוד חשוב להם לעבוד עם מה שיש ולא לרמוס דברים שאחרים מאתנו עשו לפנינו".

להתחבר בקלות

איך אתם רואים את מצב האדריכלות בארץ היום?

"מאז שחזרנו לארץ לפני 15 שנה, קרו כמה דברים מאוד טובים. אנשי מקצוע התחילו לפקוח עיניים, להיפתח לדברים חדשים ולהכיר יותר את מה שקורה. המדיה והרשתות החברתיות מאפשרות להתחבר לכל מה שקורה ממש בקלות. אם פעם היה מגזין שכולם רצו "כזה", היום אנשים פתוחים יותר להצעות מגוונות ולוקחים יותר צ'אנסים. יש לנו מזל שאנחנו עובדים עם לקוחות מאוד טובים. חלקם באים עם ראש פתוח ופשוט נותנים לנו לעבוד. כל פרויקט הוא קשה אבל כשעומדים לצדנו אנשים שמכבדים אנשים, אז גם כשקשה צולחים את זה בהצלחה. אין פרויקט בלי תלאות".

בעבודה ובבית

איך זה לעבוד יחד ואיך משתלבת העבודה עם הבית?

"מבחינת התערבבות העבודה והמשפחה, אנחנו מנסים לשמור על הגבולות. אבל יש לנו ילדים מאוד מחוברים שגם מביעים דעה על הדברים. הם רגילים לנסוע איתנו לראות אדריכלות ואמנות בארץ ובעולם. בעבודה עצמה, יש ביננו כל הזמן פינג פונג מסוים שבו ברור לשנינו שכל אחד חזק בדברים אחרים וחייב את הדעה והעזרה של השני. יצא שאנחנו צוות טוב וכמעט ואין וויכוחים. אנחנו לא זוכרים, לאורך שנים, מצב שהתווכחנו ממש. אבל שנינו כל הזמן מאתגרים אחד השני ולא מרוצים מספיק. תכנונית, החלוקה שווה". 

מה כל אחד מכם מביא לשולחן העבודה?

"אנחנו מכבדים דברים אחד אצל השני ואוהבים, מצד אחד, את אותם דברים. מצד שני, תמר מאוד אדמתית ואושרי מחובר יותר לדברים טכנולוגיים. מקורות ההשראה שלנו לרב זהים. הרבה פעמים, אם אחד מאתנו מתלבט, אנחנו יודעים שהשני יחליט יותר טוב. יש ביננו מנגנון, שאם יש מבוי סתום, תמיד אחד יגיד מילה אחרונה על הפרויקט כדי שתהיה פסיקה בסיטואציית קיצון. יש פרויקטים שכל אחד מאיתנו מוביל מהתחלה עד הסוף, ויש כאלו שרק בחלקים מסוימים. גם דעת העובדים מאוד חשובה לנו ולכן בנינו לעצמנו לאורך שנים צוות מאוד מאוזן תקשורתית המבוסס על שוויון וחשיבה עצמאית. כולם גם יוצאים לשטח ואנחנו סומכים עליהם בעיניים עצומות".

צעיר ודינמי

משרד 'יעקבס יניב' הוא משרד צעיר ודינמי שעוסק בתכנון אדריכלי ובעיצוב פנים עבור לקוחות פרטיים וציבוריים. "מבחינת התפתחות המשרד והסתכלות הלאה, אנחנו הרבה פעמים לא חושבים אותו דבר, אבל מקצועית אנחנו תמיד מודעים זה לזה. השפה שלנו מתחדדת כל הזמן והרף נמצא כל הזמן במגמת עליה. אנחנו תמיד מנסים להיות מאוד מדויקים ואנחנו תמיד מרותקים לנושא הרעיון, והנדסת אנוש. לא מה יהיה יפה, אלא מה נכון ומה הרעיון מאחורי. החיפוש שלנו אחרי רעיון וכיוונים חדשים הוא תמידי ואפילו בנינו שיטת עבודה בשלבים שמאפשרת לנו לעצור ולבדוק בכל שלב בדרך".

פרטי וציבורי

באיזה פרויקט שלכם אתם הכי גאים?

"אין אחד. הפרויקט הציבורי הראשון שלנו – מקלט לנשים מוכות שתכננו עבור עמותת ל.א אלימות של כלת פרס ישראל רות רזניק, ללא ספק חשוב בהקשר החברתי. אנחנו אנשים של אנשים, ולמרות שמקצועית אנחנו שייכים לסקטור יוקרתי, אנחנו משתדלים להיות בכל זמן נתון גם בעשייה חברתית. ברמה האישית, החוויה של לבנות לעצמנו את הבית הייתה מאוד משמעותית גם כלפי הבנת הבית, גם כלפי הלקוחות וגם בנוגע לחלום שלנו. היינו שפן נסיונות של עצמינו כי ידענו לאן אנחנו הולכים מבחינת הפוטנציאל. הבית משקף את השלב שמרגש אותנו באדריכלות שזה גמר השלד, שבו רואים כנות ומהות אדריכלית הבנויה מקנה מידה, חלל, אור..".

במה אתם מתעסקים עכשיו?

"יש לנו עכשיו סדרה של בתים בתנור שאנחנו מאוד גאים בהם יצירתית. אנחנו בתקופה טובה יצירתית וקורים דברים מאוד טובים. אנחנו מרגישים שהאהבות והרצונות שלנו מתבהרים ושאנחנו מתחילים להבין משהו באדריכלות". 

פערים עצומים

איך אתם מרגישים כשמביאים אושיות אדריכלות לתכנן כאן בארץ?

"אין בזה שום דבר רע בעיננו. אנחנו חושבים שהתרבות גלובלית וצריך להפתח לעולם. הבעיה היא במקום אחר לגמרי. זה טוב שהם זוכים בתחרויות ובאים לתכנן כאן, כי זה מרים את הרמה של כולם. מסתבר, שבכל מדינה, בעולם יש תמיד מספיק כסף או רצון כדי שיהיה בניין אחד של אדריכל על. הבעיה היא, במבנה ממוצע של בית ספר או בנק. הפערים בין מבני הציבור למבנים האיקונים הם עצומים. המבנה הציבורי הממוצע – זה לבכות.

זה מתחיל בתחרויות, לא?

"נכון, הבעיה שהמדינה צריכה למסד את נושא התחרויות ולהבין שצריך לשלם הרבה כסף לתכנון כי הוא משפר את חיי האנשים. הבניינים של גופים ציבוריים הן דיכאון. יש המון אנשים מוכשרים בארץ שיכולים לתרום המון לדברים האלה. חייב להיות חוק שקודם כל תהיה תחרות ושתהיה הוגנת. אנחנו, באפן עקרוני וכתפיסת עולם, לא עושים תחרויות אלא אם הן מוזמנות. עשו בתל אביב, תחרות לתכנון אלמנט הצללה למרחב הציבורי. הפרס הראשון היה 10,000 שקלים וביוזמה פרטית. למה שמשרד יגש לתחרות כזו כשהסכום הזה אפילו לא מכסה לו את ההדפסות?".

אם כבר נגענו בזה, מה מצב התחום באפן כללי בארץ?

"המדינה צומחת בקצב מטורף והיעדים שהיא צריכה לעמוד בהם לא פשוטים. מבחינת רישוי התחום משותק. חוק התכנון מיושן, הבירוקרטיה סבוכה ברמה לא הגיונית ובועדות יש בעית כח אדם.יש במוסדות התכנון אנשים מצויינים אבל המערכת תקועה. זה לא סתם שאין לציבור אמון במערכת הזאת וזה חבל כי מרחב ציבורי מתוכנן טוב משפיע באופן דרמטי על איכות החיים. לקהילת האדריכלים אין אבא ואמא מקצועיים, אנחנו קבוצה של אינדיבידואלים שלא ממש טובה בלהתאגד".

"אנחנו אומרים הכל מציונות. בחרנו לחזור לגור בארץ ואנחנו נלחמים. נולדנו כאלה. על שלוות הנפש בסביבה הזאת. אנחנו מאוד אוהבים את המדינה ואת האנשים מסביבנו אבל יש לנו אפס אמון במערכת הפוליטית. עם זה, אנחנו חשים בהתעוררות עם מינויו של היו"ר החדש של עמותת האדריכלים דויד כנפו. תחושה דומה, יש לנו מכיוונה של אגודת מעצבי הפנים".

באיזה פרס שקבלתם אתם הכי גאים?

"הפרס למקלט לנשים. התחרות הייתה בינלאומית והתחרנו בפרויקטים מאוד רציניים. היא התקיימה בברלין ומגיעים אליה אדריכלים מכל העולם. מול פרויקטים עצומים כמו שדות תעופה, בנינו פרויקט קטן ודל תקציב שקיבל הכרה בינלאומית". 

מיהם האדריכלים המוערכים בעיניכם?

"קארלו סקארפה, פראנק לויד רייט למשל. בספרד, גרמניה, צ'ילה וברזיל יש דברים מאוד מעניינים בשנים האחרונות. מעניין גם להסתכל על העולם הלטיני. יש המון דברי טובים באנגליה, בשוויץ. אנחנו מתעלפים מאדריכלות ורנקולרית – מקומית שאנשים עושים ושצומחת ממסורת ותרבות מקומית".

גן ילדים ושדה תעופה

מה הייתם ממש, אבל ממש, רוצים לתכנן?

תמר: "גן ילדים. כי זו הזדמנות מזוקקת וטהורה לתכנון נכון לפוטנציאל שעוד גלום בילדים שעוד לא הכניסו אותם למסגרות וקונוונציות תכנוניות. הייתי שמחה לתכנן גם פארק".

אושרי: "אוניברסיטה או שדה תעופה – משהו ציבורי משמעותי. אני באמת מאמין שתכנון טוב, יכול להשפיע ולשפר חיים של אנשים. המורכבות הפרוגרמטית, פתרון פאזל המכונה שבאדריכלות מאוד מעניינים אותי. הייתי שמח גם לעסוק בתכנון אורבאני, אבל זה כבר כיוון אחר לחילוטין".

רעש בשקט

מה אתם עושים בזמנכם הפנוי?

"אנחנו מאוד אוהבים לבלות עם הילדים, לטייל בעולם, מוסיקה ואמנות".

אושרי: "סטטיסטית, בשנות ה 30, מתקבעים על מוסיקה. אבל אנחנו מנסים דווקא לחדש ולהתחדש. תמר קנתה לי ליומולדת שיעורי תופים.

מה המוטו שלכם בעבודה? בבית? בחיים המשותפים?

תמר: "תמיד לצחוק. פרופורציה".

אושרי: "להישאר סקרן".

אם הייתם יכולים לצאת במניפסט, מה הייתה הכותר שלו?

תמר: "לעשות רעש בשקט".

אושרי: "בעולם שבו אתה יכול להיות טוב, תהיה הכי טוב".