האחת אדמה והשנייה אש: רונה לוין ורות פקר הן לגמרי Girl Power

אני נפגשת עם אדריכליות רונה לוין ורותי פקר ל'לוין פקר אדריכלים' במשרדן שבמרכז תל אביב. המשרד, הוא למעשה בית משפחתה של רותי אותו היא מכירה מילדות ושבו אמה טיפחה גינה לתפארת. בקרוב, הן יעברו למשרד אחר, גם הוא בתל אביב. שתיהן תל אביביות מלידה ומה שנקרא "תל אביביות בדם". פרט לגיחות לחו"ל, שיפורט עליהן בהמשך, נראה שאין מצב שישקלו לקבוע את מושבן בעיר אחרת.

כשאנחנו מתחילות בראיון, אני מספרת להן שכשאני נפגשת אדריכליות או מעצבות אני תמיד מתלבטת אם להעלות את עניין הזהות הנשית בהתחלה, בסוף או בכלל לא. הן דווקא קופצות על הנושא והוא גם מוביל אותנו במהלך השיחה. מסתבר, שהן נשים חזקות המושפעות מנשים חזקות ובהחלט מהוות צמד שהוא בבחינת girl power, למרות שבצוות המשרד ישנם גם גברים. גם לוין וגם פקר באות מרקע נשי משמעותי. לרונה יש שתי אחיות ולרותי שלוש ולשתיהן יש אם דומיננטית שלא הייתה זקוקה למהפכה הפמיניסטית כדי להבין שברור שנשים לא פחות שוות מגברים.

"אמנם לא הכרנו עד היותנו בוגרות בזמן שהילדים הפגישו ביננו בגן, אבל שתינו מגיעות מרקעים מאוד דומים" אומרות אדריכליות רונה לוין ורותי פקר "שתינו מגדלנו בבתים שוחרי אמנות ושתינו חונכנו על ידי האימהות שלנו כנשים שוות, דומיננטיות ופעילות. בהרגשה שלנו, אנחנו עוסקות במקצוע אהוב ונחשק ולמרות שאנחנו נתקלות בעולם גברי מאוד, מעולם לא נאלצנו להוכיח את עצמנו יותר מהגברים שבסביבתנו. לבוא בפני גברדיה של גברים זה אמנם לא מאיים עלינו אבל זה בהחלט נושא. במקרים כאלה, דרושה אסרטיביות וביטוי של חוזקות מקצועיות ולאו דווקא בקול רם".

נראה שיחסית יש יותר נשים אדריכליות בארץ מאשר בשאר העולם. זה בהכרח תלוי בכך שגבר לא יכול היום לפרנס משפחה כאדריכל?
"הכוח הנשי באדריכלות בהחלט משמעותי ונחשב. אם בעבר זה היה מקצוע גברי מובהק, הוא הופך לנשי הרבה יותר ונראה שהיום, כמחצית מהעוסקים במלאכה הזו בארץ הן נשים". כשאני מאירה את עיניהן לגבי העובדה שבחו"ל יש מעט מאוד נשים אדריכליות בעלות משרדי אדריכלים המוכרות בשמן, הן אמנם מסכימות אך לאחר מחשבה מצליחות לנקוב בכמה שמות, בהם במשרדה של זאהה חדיד כמובן (שהלכה לעולמה) ומספר משרדי שותפויות בעיקר.

"בארץ יש כוח נשי" הן אומרות "אבל הביקוש למקצוע ירד מכיוון שהדרישות גבוהות וקשות מאוד ובסופו של דבר השכר שחוק ולא מתגמל. כשמשווים את השכר לעולם, בארץ מרוויחים הרבה פחות באפן משמעותי. אמנם יש בעת האחרונה פתיחות בציבור לקבל אדריכלות ועיצוב, אבל עדיין שכר הטרחה צריך להיות כזה המעוגן בחוק כלשהו. יש בעיה גם עם האדריכלים עצמם. זה לא רק המזמין שמראש לא מוכן לשלם שכר גבוה, אלא גם אדריכלים שמוכנים לשבור את השוק ובכך לגרום נזק לעצמם, לאחרים ולמקצוע".

היכן תכונות נשיות מהוות יתרון בעבודה האדריכלית?
"בכל עבודת אדריכלות נדרשת גם יצירה, שימת הלב ורגישות לפרטים קטנים ולדקויות. יש גם את עניין הסבלנות שנכנס חזק במהלך התכנון כי זה תהליך שלוקח המון זמן. בהרבה פרויקטים יש תהליכים מורכבים וצריך לעמוד ולהתנהל מול המון גורמים ואנשים, שלא לדבר על מזמיני העבודה".

בנוגע ללקוח, אין ממש הסכמה בין השתיים. רונה חושבת שהקשר בין האדריכל והלקוח הוא מאה אחוז פסיכולוגי. רותי דווקא לא חושבת ככה ואומרת שיש חלקים שמצריכים אלמנטים של רגישות בהקשבה ובהבנה אבל זה לא העיקר. "יש רגעים, בעיקר בעבודה על בתים פרטיים, שם משולבות המון סיטואציות אינטימיות ואמוציות. בעיקר כשיושבים עם בני זוג ומבינים מה הדינמיקה ביניהם ואז, לעיתים, צריך לעשות חיבורים ולגשר. באפן כללי, בכל עבודה עם אנשים יש רגעים כאלה, גם בביזנס תמיד יש יזם או בעל עסק שרוצה פרויקט ייחודי ותמיד יש דיאלוג בינו כלקוח לבין האדריכל. גם שם צריך להציג פרויקט, לשכנע בבחירות ולהסביר פרטים וחומרים".

ומה לגבי המשפחה?
"אין באלאנס" הן אומרות בצחוק גדול "במשפחות למדו להבין שאנחנו קצת שרוטות בנושא הזה וזה תמיד מלווה בזה שלכל נסיעה משפחתית יש גם פן אדריכלי. זה חלק מהחיים שלנו. כשהילדים היו קטנים, זה היה הרבה יותר מאוזן אבל זה מקצוע תובעני וטוטאלי. אי אפשר להתנתק ממנו. אנחנו ישנות וחולמות אותו. יש תקופות בחיים שמצריכות אותנו בבית יותר ופחות אבל היום, הילדים כבר גדלו וזה אחרת לגמרי. מבחינתנו, חשוב גם לתת לילדים להבין שכאימהות שלהם אנחנו כל כך אוהבות את מה שאנחנו עושות ושאין לזה מחיר".

הכל מתחיל בבית

יש משהו מעניין בחיבור בין פקר ולוין ומדהים לשמוע עד כמה קרוב אחת לשנייה הן גדלו ועד כמה הגיעו מבתים דומים בעלי רקע בוהמייני. פקר, מסתבר, רגועה יותר ומייצגת את יסוד האדמה בעוד שרונה היא ההיפר מבין השתיים ומייצגת את האש. ההומור והצחוק הם ללא ספק החלק המשמעותי בזוגיות שלהן ושתיהן טוענות שהן נטולות אגו לחלוטין.

רותי, נולדה וגדלה בתל אביב. אביה היה אמן ופסל שעסק גם במוסיקה. אמה עסקה בגננות וטיפחה גן נפלא בבית. "השילוב של הורים שעסקו בגיאומטריה ובטבע ליווה אותי תמיד" אומרת אדריכלית רותי פקר "למעשה, לא ידעתי שאני רוצה לעסוק באדריכלות אבל נחשפתי לזה כשאחותי הגדולה החלה ללמוד את המקצוע בפירנצה. נסעתי אליה אחרי הצבא לכמה חודשים ללמוד ציור ואז החלטתי לחזור לארץ ולהתקבל ללימודים בבצלאל. בתום הלימודים, עבדתי במשרדים של עודד חלף ושל רפי ועדנה לרמן".

הקריירה המקומית של פקר נקטעה כשנסעה לשיקגו וכשבהמשך נסעה עם משפחתה להונג קונג. בין לבין היוותה שותפה לפלסנר אדריכלים והיא מרגישה זכות גדולה וכבוד מיוחד על עשר שנות עבודה משותפות לצדו של אדריכל אולריק פלסנר שהיה משמעותי מאוד עבורה ושימש לה מנטור בדרכה המקצועית. "המקצוע כל כך בינלאומי שעסקתי בו גם בהונג קונג כשלמעשה תכננתי אולם תצוגה לצעצועים, את מבנה בית הספר היהודי ומבנה עבור בית הספר הבינלאומי עליו עבדתי בצוות כנציגת היזם. כשחזרנו לארץ, החלטנו, רונה ואני, לעבוד יחד. לעשה, מאז ההיכרות ביננו, ידענו כל אחת מה השנייה עושה וגם ידענו שיש חיבור ושפעם זה יקרה. זה הוכיח את עצמו מהרגע שהתחלנו. אנחנו משלימות זו את זו הן בפן האישי והן בפן המקצועי ובדיעבד, אפילו הסתבר ששתינו גם נשרטט את אותה סקיצה ראשונה לכל פרויקט נתון".

רונה, נולדה וגדלה גם היא בתל אביב. "לסבא שלי היה מפעל סריגה כך שנולדתי לתוך היצירה. סבתי הייתה כובענית וסייפת. אמי, שהייתה בעלת טעם מצוין, נסעה פעמיים בשנה לשבוע האופנה בפריז ומדי פעם לקחה אותי איתה" אומרת אדריכלית רונה לוין "כילדה, חשבתי ללמוד עיצוב אופנה, אבל אמי רמזה לי שהתחום פושט את הרגל ושאולי כדאי שאלמד אדריכלות. רציתי ללמוד בחו"ל והחלטתי לנסוע לפריז שנחשבה בזמנו כמרכז העולם. כך למדתי חמש שנים ועוד שנת תזה ונשארתי לעבוד במשרד מקומי גדול ורב תחומי".

לוין חזרה לארץ אחרי שבע שנים ועבדה תקופה קצרה אצל מייזליץ כסיף. "מהר מאוד יצאתי לעצמאות. קשר חם נוצר עם אלפרד אקירוב שכמו אימץ אותי לחברה ונתן לי אופציה להיות אדריכלית הבית במקביל לפרויקטים שעשיתי באפן עצמאי. כך עשיתי דירות באלרוב, יחידות דיור לפי תכנון של משה ספדי בממילא ואת מלון ממילא יחד עם אדריכל פיירו ליסוני. במקביל, עשיתי גם בתים פרטיים, דירות, אולמות תצוגה וחללים מסחריים. העבודה עם רותי, משנת 2012, התחילה ונמשכת עד היום באפן טבעי לגמרי".

באהבה כמו באהבה

לאורך כל השיחה עיניהן של השתיים בורקות כך שללא ספק מדובר בתשוקה
"מה שיפה במקצוע האדריכלות זה שהוא מדהים במובן שהוא מורכב מהמון דברים שמתחילים בסקיצה על הנייר ומגיעים עד המסע, ארוך השנים לעיתים, של הגשמת הפרויקט בפועל. תוך כדי כך, יש פן אנושי גדול, יש פן יצירתי עצום של אמנות מעשית ויש את מתן השירות ללקוח כשהיצירה מצויה כל הזמן בראש בין אם בתכנון הכולל ובין אם בפרט הקטן והממוקד ביותר. זה מורכב מהמון דיסציפלינות ובכל פרויקט שאנחנו נכנסות אליו יש אתגרים וחידושים".

אתן פשוט מאוהבות
"אנחנו מבורכות בחוויות בלתי נשכחות. כל פרויקט הוא אישי ואז כשבאים בסוף ומדליקים את האור בפעם הראשונה קורה הקסם. יש הפקה של שלוש שנים ואז זה פשוט קורה. זאת האולטימטיביות של המקצוע ואנחנו מאחלות לכל אחד שיאהב את המקצוע שלו כמונו. זה בוער בנו. כשזה בא מאהבה, תשוקה, אכפתיות ותשומת לב ,אז אין סיכוי שפרויקט לא יצליח. יש כמובן רגעי תסכול ורגעים של אקסטזה ענקית ומצד שני רגעים בהם הגיע הזמן לשחרר אנשים ופרויקטים. אבל יש גם המון, ובעיקר, סיפוק מעבודה מאתגרת, מעניינת, מרתקת וכיפית. אז אין הכנסה כל כך גדולה, אז מה. בהקשר הזה, אנחנו מאוד מקוות שהאגודה (עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל) תקבע סטנדרטים ותחנך את הדור החדש כמי שצריכים להירתם ולהצטרף למאבק למען כבודו של המקצוע ולמען שכר הוגן".

איפה האהבה הזו הכי מזוקקת?

"אנחנו הכי אוהבות את החלק הראשון של הקונספט ולספר את הסיפור של המקום. כמו למשל כשלוקחים קרקע ומתחילים לתכנן עליה בית. הבית מתמצת מאוד את מהות המקצוע במבנה יחסית קטן. כשלוקחים שטח ויושבים וחושבים, לצד הפרוגרמות, איך לספר את הסיפור של איך יחיו שם זה ממש לפנטז רגעים של חיים. זה קסם".

על תקציב, קנה מידה וטכנולוגיה

המשרד של לוין ופקר עוסק במנעד גדול של פרויקטים כשממש כרגע הן עובדות, בן היתר, על מתחם של שלושים ושש יחידות דיור בתל אביב, על בית הלוחם באשדוד יחד עם אדריכל משה צור, על משרדים, על בתים ודירות פרטיים, על אולם תצוגה של חברת סניטציה, על תמ"א 38/2 ומה לא בעצם.

עם כל זה, מעניין להבין איך הן מנהלות תקציבים ואיך הן מדלגות בקנה המידה בין תכנון אדריכלי לעיצוב מוצר כמו רהיט למשל. "הנושא של הכסף משמעותי בכל פרויקט במקצוע הזה. אנשים שבונים את ביתם עוסקים בפרויקט חיים ולכן נושא התקציב הוא עוד נושא חשוב בתוך המכלול. שתינו מבינות ומכבדות את זה" הן אומרות.

"קנה המידה הוא מה שמאתגר במקצוע. הוא טוב לפרויקטים כי הוא מגוון ולא מקבע, לא חזרתי או סטנדרטי ולא משעמם. ההתייחסות שלנו היא זהה בין אם מדובר בפרויקט גדול או בדירה קטנה ואפילו רהיט. כולם מקבלים את אותה תשומת לב. אנחנו מחפשות את זה וזה מה שמרענן ויפה מבחינתנו. זה תהליכים ארוכים ואנחנו כל הזמן קופצות בין הדברים.

"המעבר בין קנה המידה טוב גם לפרויקטים כי אם למשל אנחנו מתכננות בית דירות אז הוא לא נתקף רק מבחוץ פנימה אלא גם הפוך וכך העיסוק שלנו בכל גם מהווה ערך מוסף לפרויקט עבור כולם. הקלות להסתכל על יצירה אדריכלית מקטן לגדול והפוך, היא זו שדרכה נמדדת היכולת לעשות ג'אגלינג בין כל המרכיבים ולתת את הפתרונות המתאימים ביותר".

גם לטכנולוגיה אפשר לתת לא מעט קרדיט
"שתינו התחנכנו על קו התפר שבין השרטוט הידני ותוכנות המחשב. טכנולוגיות המחשב ללא ספק מאפשרות היום ליצור אדריכלות שלא ניתן היה לייצר בעבר אם מבחינת צורניות מורכבת, נוסחאות מתמטיות שהופכות לצורות גיאומטריות או חומרים מיוחדים המאפשרים שיטות שונות של חיפוי מבנים. גם התנסויות בחומרים מאתגרות ומתרחשות כל הזמן. בזכות הטכנולוגיה המקצוע נמצא בתזוזה מתמדת. הרבה פעמים מגיעים להראות לנו מוצרים חדשים וכך אנחנו מתעדכנות. לפעמים אנחנו פוגשות בדברים בתערוכות בהן אנחנו מסיירות בעולם, לפעמים אנחנו חוקרות מבנים שמעניינים אותנו ולעיתים אנחנו מחליפות רעיונות ואינפורמציה עם קולגות בארץ ובעולם".

איך אתן בוררות עבודות?
"היום כבר לא ניקח דברים שאנחנו לא רוצות להיכנס אליהם. מצד שני, מדובר בעסק שצריך לתפקד ולכן זה לא חד משמעי. אנחנו כן שואפות לקחת פרויקטים שיש לנו ערך מוסף בהם ושיש בהם הצדקה כלכלית. אנחנו כן מחליטות דברים מסוימים לא לקחת וכן הגענו למצב שאנחנו מכוונות לסוג הפרויקטים שאנחנו מעוניינות לעסוק בהם".

ממרום גיל חמישים ששתיכן חוגגות השנה, המקצוע מתיישב עליכן אחרת?
"עם הגיענו לגיל, אנחנו ללא ספק מתחילות להרגיש את התגבשות האני האדריכלי שלנו, מה שלקח לא מעט זמן. יש עניין של הבשלה. אבל בטח שלא הגענו אל המנוחה והנחלה, וזה גם לא יקרה כנראה, אבל בהחלט יש תחושה של ביטחון ונוחות ושל דברים שמתבססים. אנחנו בטוחות במה שאנחנו עושות ובשפה שלנו שאותה עדיין קשה לנו להגדיר במילים".

ובכל זאת, איך אתן מגדירות את השפה האדריכלית שגיבשתן?
"לא צריך יותר מדי רעש ובעיקר צריך לדעת להבדיל בין עיקר וטפל ולנקות כמה שיותר. כשהבסיס קיים ויש עושר טבעי מסביב, בחירת חומרים נכונה, קשר טוב בין חוץ ופנים, אור וירידה לפרטים – אז כאילו אין כלום ויש הכל. הלוואי ונצליח בפרויקטים הבאים להגיע לאותו רוגע ושקט של מבנים שייראו כאילו היו כאן תמיד ויהיו כאן תמיד ויעבדו נכון עכשיו כמו בעוד מאה שנה. אין לנו שום עניין במה שמנייריסטי או אופנתי ולעיתים קרובות אנחנו אפילו משלבות בפרויקטים אלמנטים השאובים, במודע או שלא, מנוף ילדותנו".

מי משפיע עליכן?
"החלק שהכי עובד זה העיניים. כל חשיפה, לכל דבר, עושה משהו. ואם לציין שמות אז אדריכלים כמו הרצוג ודה מרון, משרד Sanaa, משרד neri and hu, אלוואר סיזה, אלוואר אלטו, קנגו קומה ודור הסבים הישראלים כמו דב כרמי וזאב רכטר".

נראה שאתן חיות את החלום. אז מהו בכל זאת הפרויקט החלומי שטרם תכננתן?
"לתכנן מוזיאון או כל מבנה שמקשר בין אדריכלות ודיסציפלינה כלשהי מתחום האמנות כמו אולם קונצרטים או בית אופרה" הן אומרות. עם רקע כמו שלהן, מה יותר טבעי מזה בעצם?