אהבה ממבט ראשון: צמד האדריכליות שמפסלות חללים

את סיגל ברנוביץ ואירנה גולדברג, בעלות משרד 'ברנוביץ גולדברג אדריכלים' אני פוגשת ביום שטוף שמש בחוף הים בתל אביב. כדי שהנושא לא יעמוד בדרכינו בהמשך השיחה, אנחנו מחליטות לפתוח בשאלה המתבקשת – איך זה להיות נשים בתעשייה הגברית כל כך שבתוכה ואיתה הן נאלצות להתמודד. "זה לא מצב פשוט אלא משהו שצריך להתמודד איתו בסיטואציות ספציפיות שמזכירות לנו שהשוני עדיין קיים" אומרות אירנה גולדברג וסיגל ברנוביץ "אנחנו בהחלט מרגישות שהיחס שונה, בעיקר מצדם של יזמים שעדיין רואים הבדל בין גברים ונשים וחושבים שגבר הוא אדם יותר מקצועי, עסקי, רציני וחושב".

עד היום, מעידות השתיים, אף קורה לעיתים שקולגות מכנים אותן "בנות". "מצד אחד, זה אולי מחמיא אלא שלעיתים האמירה גם מתובלת בבדיחות שוביניסטיות שחוצות את הגבול" מעידות ברנוביץ וגולדברג "עם זאת, אנחנו כל כך רצות קדימה כך שזה בכלל לא באג'נדה שלנו". השתיים, שעובדות יחד מזה כשש שנים, פתחו משרד משותף לפני כשנה שבאופן לא ממש מכוון, אבל בהחלט נעים, מושתת על אנרגיה נשית. "ככה זה התחיל וככה טוב לכולנו" הן אומרות "ביננו, זו אהבה ממבט ראשון מכל הבחינות. זה כמו זוגיות שבה הכימיה עובדת טוב ושבה כל אחת יודעת לקבל ולכבד את השנייה. למעשה, אנחנו מרגישות כמו משפחה ויש לנו צוות נשי נפלא כך שאנחנו בהחלט מרגישות גאוות יחידה".

"אנחנו בהחלט מרגישות שהיחס שונה, בעיקר מצדם של יזמים שעדיין רואים הבדל בין גברים ונשים וחושבים שגבר הוא אדם יותר מקצועי, עסקי, רציני וחושב."

מבחינתן, עצם היותן נשים, זה רק עוד פן בתהליך בניית האמון מול כל יזם או לקוח. "אבל, גם ככה, בניית האמון נכונה בכל תהליך הקשור בהמון כסף" הן מסבירות "ברגע שכבר יש לנו קונספט, אנחנו כבר נמצאות אחרי שלב ההוכחה ואז כבר הכל מסתדר מאליו. את החזיות כבר שרפנו מזמן, לכן, אנחנו לא מתעכבות על זה אלא עושות את שלנו והולכות רק קדימה במטרה לייצר אדריכלות טובה, מעניינת ומתחדשת".

ואם הזכרנו אדריכלות טובה, הרי שהשתיים חתומות יחד, בין היתר, על עבודות כמו המסעדות 'בינדלה' ו'יוחנן' (שנסגרו בינתיים), מסעדות 'מיאזקי', 'שילה', 'טייזו' ו'יא-פאן'. על משרדים בארץ ובחו"ל, חללים ציבוריים בפרויקטים בארץ ובחו"ל ואולמות התצוגה 'הרברט' ו'פיטרו' שנפתח היום.

שתיים זה תמיד ביחד

כדי לעשות קצת סדר, נסביר רק שאירנה גולדברג היא בוגרת הפקולטה לאדריכלות 'מקינטוש' שבגלזגו בעוד שסיגל ברנוביץ היא בוגרת 'בית הספר לעיצוב פנים' בניו יורק. "אנחנו עוסקות בפיסול החלל ולא בהלבשתו כשבצד הטכני אין הבדל ביננו. יתרה מכך, דרך המחשבה שלנו זהה ואנחנו מסתכלות על הדברים באופן שלם, מה שמבדיל ביננו לבין מעצבי הפנים. זה נכון, שבסופו של דבר, אנחנו מגיעות גם להלבשה. אבל כל זה קורה רק אחרי בניית השלד ותפירת הקונספט של החלל". ברנוביץ היא גם אחותו של אלון ברנוביץ, למשרד ברנוביץ קרוננברג, ומעידה על כך שאין התערבות אבל בהחלט יש כבוד ופרגון ביניהם.

ההפריה ההדדית בין ברנוביץ וגולדברג נשאה פרי כבר מהתחלת דרכן בעבודה המשותפת. למעשה, ברנוביץ עבדה במשרד עצמאי עם שותפה אחרת (גלי אמית) בעוד שגולדברג עבדה במשרדו של אדריכל פיצו קדם כאחראית עיצוב ותכנון הפרויקטים. כשנכנס למשרדו של קדם פרויקט העיצוב של מסעדת 'טייזו', המסעדה הראשונה במשרדו, מינה את גולדברג לאחראית הפרויקט וחבר לשיתוף פעולה עם ברנוביץ. "זה היה הפרויקט הראשון שעליו עבדנו יחד כמשרד מול משרד וכבר שם ניצתו הניצוצות של שיתוף פעולה מאוד מפרה בין שתינו" מסבירה ברנוביץ.

כך, עבדו השתיים זו מול זו על פרויקטים שונים עד, שאחרי גלגולים שונים של שיתוף פעולה בדרכים שונות, החליטו לבסוף להקים את המשרד המשותף כשבחלק מהפרויקטים הן עדיין ממשיכות לשתף פעולה עם משרדו של פיצו קדם ומשרדים אחרים. "זה משהו שהיה צריך לקרות" אומרות השתיים "פיצו ידע על הקשר המקצועי ביננו כך שזה לא היה צעד מפתיע. באופן אישי, בשלב מסוים, למרות שהיה לי נחמד לעבוד לצדו, חיפשתי גם את החופש לקבל יותר הכרה ועצמאות" מוסיפה גולדברג.

מאז, הן עובדות יחד על פרויקטים המושתתים על סיפור ועל חווית משתמש. "אנחנו מחפשות ליצור אדריכלות עם אמירה, כזו שתהיה מהודקת, קוהרנטית וברורה. כזו שאפשר לאהוב או לא אבל לכל הפחות אפשר להבין את הסיפור שלה" הן אומרות. במקביל, ממשיכה גולדברג לפתח יחד עם קדם את המותג Object לפריטי ריהוט ועיצוב מוצר שהתפתח מתוך חלום ונוצר עוד כשעבדה במשרדו של קדם כחלק מעיצוב הפרויקטים עליהם עבדו. "דווקא מתוך הרצינות של מקצוע האדריכלות, נחמד להתעסק גם במשהו בקנה מידה קטן, שנוגע לכל אחד ושיש בו הומור" מציינת גולדברג.

אין תשובה נכונה לאריזת רעיון

ואפרופו קנה מידה, מסתבר, שתהליך התכנון והעיצוב זהה בכל הפרויקטים בלי קשר לגודל שלהם. "הקונספט והעוגן, הנובעים מהאדריכלות של הנכס או מתחושת החלל, הם החשובים ומהם נהגה למעשה הרעיון שתפור לנכס המסוים בלבד" מסבירות השתיים "לפעמים, קונספט עשוי גם להגיע מהישות העסקית שאמורה להיוולד במקום. כך, למשל ב'טייזו', יחד עם השף יובל בן נריה המתמחה בפיתוח מתודולוגיה קולינרית, חיפשנו מכנה משותף רחב שיכיל את כל הרעיונות אבל גם יהיה מזוקק. כזה שיתמקד ברעיון, בסיפור, בתחושה, בחלום. זה משהו שאנחנו מתחילות אתו כנקודת מוצא וזה כלל לא משנה אם זה מה שנראה בסוף התהליך. הרעיון הוא כמו מגדלור, לאו דווקא פיגורטיבי, אלא כזה המכוון דרך ויוצר אווירה מובהקת, ברורה ונאמנה גם אם התרחקה מנקודת המוצא שלה".

כך, במהלך העבודה, מתעסקות ברנוביץ וגודברג הרבה בתרגום והפשטה של רעיון או מושג. "במסעדת 'יא-פאן' למשל, יובל באופן ברור ביקש חוויה שכונתית לא פורמלית עם תחושת הפנינג" אומרות השתיים "שם, התחלנו ממצב שהחלל הפך למחווה לבר גדול שיאפשר המולה ואנרגיה ברורה. מעל הבר, חיפשנו חתך אנכי וחשבנו על פסטיבלי העפיפונים הענקיים ביפן. היה משהו בחברותה ההמונית ובעפיפונים הנישאים מעל בפסטיבל ההוא שהפך, בסופו של דבר, לזיקוק של רשתות צבעוניות מעל הבר. גם המראות הקטנות על הקיר, התחילו מרעיון של כדורי דיסקו בשילוב מראות הקיימות תמיד בביסטרו מערביים. ב'יא-פאן', הן השלימו עבורנו את הקומפוזיציה שרצינו להשיג".

בשונה ממסעדות, שם האורחים נשענים אחורה בנחת ונהנים מהשהות במקום, באולמות תצוגה החוויה קצרה הרבה יותר ויש לתת במה למוצר עצמו. "באולמות, אנחנו מנסות לתת במה למוצר בתוך מעטפת שלא גונבת ממנו את ההצגה. כך למשל, באולם של 'פיטרו', שנחנך היום, נדרשנו לתת במה לערב רב של מוצרים מצד אחד ומצד שני גם לספק חוויה עיצובית מובהקת, מכילה ובעלת נוכחות. בנוסף, נדרשנו לשלב גם משרדים פעילים, כך שכל הפונקציות יחד ייצרו חוויה ברורה ומעניינת ובמה אלגנטית שאינה מתחרה במוצרים".

למרות שמאחוריהן כבר לא מעט פרויקטים משותפים, טוענות השתיים שעדיין בכל אחד נולד משהו מחדש שנובע מהמוצר, מהלקוח, מהמקום או מהשילוב של כולם יחד. "באולם של 'הרברט' למשל, החלל הגולמי היה חזק ביותר" אומרות השתיים "פגשנו את הבעלים, עמרי פכט, בעל חברות הקמינים וריהוט החוץ וחובב עיצוב מושבע, שהחליט לעבור מחנות קטנה ביפו לאולם בן מאה ושמונים מ"ר בהרצליה פיתוח. במקרה הזה, התחלנו מהחומר הגולמי של סביבת הקמינים: ברזל, בטון וקורטן. כשנכנסנו למקום, שהיה ערום לחלוטין, הדמיון מיד החל לעבוד. החלטנו להישאר עם הגולמי ולהפוך אותו לאמנות כך שהחלל יחגוג עיצוב כמו בגלריה".

עבור האולם של 'הרברט', החליטו השתיים להתחיל ממודול בודד ואותו לקחת קדימה. "בין היתר, חשבנו על האמן ריצ'ארד סרה והאמן הקינטי סוטו. הגדרנו וחילקנו את החלל בלי קירות אלא תוך ריבוי של אלמנט בודד לכדי מחיצות מפרידות שיצרו חוויה ונקודות מבט משתנות. כל הדבר הזה עובד בצורה מאוד מעניינת גם עם התאורה הטבעית והמלאכותית הקיימת במקום. כך נוצר כמו פיסול באור המרחף ומייצר הצללות ונוכח בכמה רבדים. במקרה הזה, הבאנו גם את החוץ פנימה ושילבנו בין ריצוף ובמות תצוגה קצת בדומה לתכנון נוף".

כשמדובר בפרויקטים שהשתיים מתכננות בחו"ל, הן טוענות שמדובר באותה דינאמיקה למעט העובדה שהן נוסעות לפגישות פיקוח אך ממנות אדריכל מקומי שמתאם את מה שצריך מול הרשויות המקומיות, דואג לעניינים התקניים והטכניים ועומד בקשר עם הפועלים. כרגע, הן עובדות על פרויקט בקפריסין, בו הן אמונות כל החלק הציבורי של הספא ובריכה בבניין מגורים. "בחו"ל, החוויה מכוננת שכן תרבותית הגישה לאדריכל היא שונה" הן מבקשות לציין.

שפה, סגנון, מוטיבים

ברנוביץ וגולדברג מעידות על כך שבכל פעם שהן מתחילות פרויקט, ההרגשה היא כאילו עוד לא עשו דבר. "עם זאת, בכל זאת פיתחנו דרך חשיבה וכך גם שפה ואסתטיקה מסוימות החוזרות על עצמן תוך שהן מתבגרות ומתפתחות עם הזמן. בסופו של דבר, אלו סיגל ואירנה עם אותם מקורות השראה שמגיעים בעיקר מעולם האמנות אבל זורקים אותנו בכל פעם לכיוון אחר ומפתיע. כך למשל, במסעדת 'בינדלה' קורות העץ בתקרה וקיר סוכת הגפנים האבסטרקטי הם אלו שבלטו בחלל. באולם 'פיטרו', לעומת זה, מדובר בחומר עצמו שממנו ובעזרתו כמו פיסלנו את החלל".

כשאני שואלת על פרויקט אהוב קשה להן לבחור אבל הן מציינות בכל זאת את 'הרברט' ואת 'פיטרו'. "יותר בגלל שיתוף הפעולה עם הלקוחות והדרך שעשינו עד שהגענו לתוצאה. אבל אנחנו תמיד גם מתלהבות מהפרויקטים שבדרך ובהם אולם 'פרביטל' בהרצליה פיתוח, מלון באלנבי ופנטהאוס עצום בשטח 1,500 מ"ר ביפו שעליהם אנחנו עובדות ממש עכשיו".

בתקופה קצרה, זכו השתיים בלא מעט פרסים אך זה שבו הן הכי גאות הוא Interior Design Best of the Year Award מהשנה שעברה (2017) בו זכו במקום הראשון בקטגוריית אולמות תצוגה עם 'הרברט' ובמקום השני בקטגוריית מסעדות בלתי פורמאליות עם 'יא-פאן'. כשאני שואלת "מה החלום?" הן עונות שהיו רוצות להמשיך לעבוד בכל קנה מידה. "אנחנו רוצות להמשיך ליצור ולפסל אדריכלות בתוך מעטפת אבל תמיד עם שינויים ודינמיקה שסוחפים אותנו מהמחשבה הראשונית אל התוצאה הסופית. אנחנו תמיד שואלות המון שאלות כמו איך אלמנטים נפגשים? מה החוויה שנוצרת במקום? מה מקומו של הגורם האנושי במקום? אילו טקסים מתחוללים בו? איך הוא ממסגר את המבטים של המשתמשים בו? ועוד ועוד. חשובה לנו הדרך והנאת המקצוע אבל לא פחות חשוב לא להיכנע לשגרה".