אדריכל העל שאחראי על המבנים המרשימים ביותר מסביב לעולם בריאיון

המעצב והאדריכל הבריטי תומאס הת'רוויק נחשב לאחד הקולות המשפיעים ביותר בימינו. את הסטודיו שלו במרכז לונדון הוא הקים ב-1994 ומאז עבודותיו מעטרות את הערים הגדולות בעולם. לאורך שני עשורים הוא מתכנן ומעצב את רעיונותיו פורצי הדרך, בפרויקטים שמציעים פרספקטיבה חדשה על האדריכלות והתכנון העירוני. הוא מיישר מבט אל העתיד עם אדריכלות אחראית ועיצובים מהמוערכים בזמננו.

תגלה לנו, מה המוטיבציה שגורמת לך לקום בבוקר ולהתחיל פרויקט חדש?

"התשוקה שלי היא לעצב פרויקטים שיעזרו להפוך את העולם יותר מגוון פיזית וחברתית, כי אני מרגיש שככל שמתפתחים העולם נהיה דומה יותר. אתה הולך ליד קו המשווה והבניינים החדשים שם נראים בדיוק כמו אלה, שליד החוג הארקטי. גיוון זאת המשימה שלנו, לעזור למקומות להיות ייחודיים יותר".

"לנסות ולהחיות את הערים שלנו, אני חושב שזה עצוב שככל שהן מפתחות, כל הניסיונות ליצור מקומות חברתיים נכשלו. בעיניי, ואני אומר את זה אחרי 27 שנים בסטודיו והדברים יותר ברורים לי כעת, כל פרויקט שאנחנו עובדים עליו נולד מתוך הרצון לנסות ולעצב כלי חברתי. לא מדובר במונומנט להציג לראווה, אלא לעשות דברים שיפעילו טריגר אמוציונאלי על אנשים. אם אתה צריך לתכנן מבנה או גשר ממקום אחד לשני, למה לא לתת לזה הזדמנות לעזור לחלק הזה של העיר להיות בלתי נשכח ולעודד שיח מעמיק עם הסובבים?"

מה מוביל אותך בעבודה?

"למדנו שהאמנות היא חיונית לאנושות שלנו, זה חלק מאיתנו, אנחנו צריכים מים, אור, טיפוח ויצירתיות. אני חושב שאנחנו הרעבנו את עצמנו בסביבת הבנייה שלנו וניסינו לנחם את עצמנו עם פסלים סביבנו. כשאנשים אומרים 'צורה בעקבות תפקוד' (Form follow function) זו הצהרה מסוכנת שמזיקה רבות, אני הולך אחר פונקציה, אבל אני רואה גם את הרגשות של אחרים, של המשתמשים. אם נלמד לא לחשוב מהראש שלנו, אלא מהלב, הרגשות, המחשבות, האינטואיציות, נתכנן את המבנים שאנחנו צריכים בחיים שלנו, משהו שאנחנו מוקירים ובמקביל משהו שהוא יותר בר קיימא, כי כבר לא אכפת לנו וחוסר האכפתיות שוברת לי את הלב. תפקיד העיצוב הוא לגעת ולחבר בין אנשים ואני אהיה מאושר מאוד אם אצליח לתרום חלק מזה".

המודרני הוא משעמם

הת'רוויק הוא לא האדריכל הגדול הטיפוסי, שמשרבט רעיון על דף נייר ושולח את המעצבים תחתיו ליישם אותו והוא אינו דוגל בקו עיצובי אחד עקבי שמייחד את יצירותיו.

אז מה בכל זאת מאחד בין העבודות השונות שלך?

"אני מתעניין בניסיון לפתור בעיות, שראיתי מאז שאני קטן ועדיין רואה אותן כיום. ערים, ככל שהן נבנות סביבנו הן הופכות לפחות אנושיות. אם תשאלי מישהו איפה הוא מעדיף לטייל, בחלק העתיק או המודרני של העיר, הרוב, כולל מעצבים, יעדיפו את האזור העתיק. המרחבים המודרניים נוטים להיות סטריליים, כנראה כי המודרני הוא משעמם".

"זה לא נשמע כזה נורא, אבל עם משבר סביבתי ברקע, המחיר שאתה משלם כדי לבנות פרויקטים שלאנשים אין קשר אליהם הוא זה שהם נהרסים ולא שורדים. תעשיית התעופה פולטת כ-2% מגזי חממה ובתעשיית הבנייה מדובר ב- 40%. כשמסתכלים בצורה כזאת, רואים כמה נזק זה עושה. בניינים אחרי מלחמת העולם השנייה מועדים להריסה פי שתיים יותר מאלה מלפני המלחמה. זאת עובדה נוראית, זה כל כך מביש, אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מתקדמים, אבל בפועל אנחנו הולכים אחורה. אחורה בהבנת הטבע האנושי והערכים וזה לא אומר להעתיק את העבר, אבל נכשלנו בלהמציא את הדרך העתידית לבנות את העיר סביבנו".

ומה הפתרון?

"אני אשמע סנטימנטלי כשאומר זאת, אבל אי אפשר ללא אהבה, בלי שאנשים שיאהבו את הדברים, זה לא מותרות, זה חיוני. אני חושב שמשבר האקלים מזרז את החשיבות של האנושות ברמה החברתית והרגשית".

מלבד היותו מעצב על ואדריכל חדשני, הוא רואה עצמו כמנהיג, שיודע להוביל את האנשים השאפתנים והיצירתיים שעובדים לצידו. כ-200 אנשי צוות מדיסציפלינות שונות, בהם מהנדסים, פסלים, אמנים ומעצבים. "חשוב שאנשי הצוות שלך לא יגיעו כולם מתחום האדריכלות בלבד, לכל תחום גישה והלך רוח אחרים. בעבר לכל המקצועות האלה היו שמות אחרים, היום אנחנו מחלקים את תחום העיצוב לפי הקטגוריות האלה, אבל בעוד 100 שנים נחלק את זה אחרת. בצוות שלי אני גאה בגיוון של אנשים, יש לנו אנשים מכל העולם, מסביבות ורקעים שונים וזה חשוב לשיח שאנחנו מייצרים." הוא מסביר לנו.

איך מייצרים את השיח הזה בין כולם ומנצחים על כל הצוות?

"אני מוביל את העיצוב בסטודיו, אבל יש לנו 6 שותפי עיצוב ומובילי צוותים וכל הצוות מקיים סקירות על הפרויקטים השונים, כולנו מדברים יחד. אני הרבה פעמים מקבל את התובנות החשובות ביותר מהעובד הכי חדש, אפילו מישהו צעיר, בן 17 שרק נכנס לפני שבועיים לתפקיד. אם תעזור להם להגיד ולבטא את המחשבות שלהם ולגרום להם לחוש את הערכה שלנו כלפיהן, לרוב, האינטואיציה שלהם ברורה יותר מזו של אדריכלים ומעצבים מנוסים. אין להם את הנטל של חינוך יתר, שגורם לך לחשוב שדברים הם טובים כי הלכת להרצאה ולא כי הרגשת את זה".

"בתהליך התפקיד שלי הוא לא לעצב, אלא להוביל את השיח לעיצוב, שמוביל אותנו למקום טוב וזה כולל לצייר, לדבר או לתת ביקורות. אלה כמה מן הרגעים שהכי נצורים אצלי, לנסות לנתח פרויקט יחד כקבוצה כמו אורגניזם אחד".

מבנים שמאחדים בין אנשים

עם רזומה עשיר ביצירות בלתי נשכחות, העבודות שלו נעות בקני מידה שונים, החל מפריטי ריהוט כמו כיסא  Spun המסתובב לחברת מאגיס, לפיד אולימפי, גשר מתגלגל, מבנים יוצאי דופן כמו בניין וואסל הבנוי מדרגות-מדרגות או פארק ירוק על אי קטן וצף בניו יורק ועד עולם המכוניות עם אוטובוס לונדוני, אייקון חדש לעיר מושבו.

מאיפה אתם שואבים השראה לעבודות הייחודיות שלכם?

"פרויקט וואסל לדוגמה, התחיל במחשבה על הפן החברתי ואיך אנחנו מאחדים בין אנשים. במקור הם ביקשו שנעצב להם פסלים סביבתיים ואנחנו חשבנו שיהיה יותר טוב אם יהיה חיבור חברתי, שמשתמש בגוף של האנשים וזה הוביל אותנו לחשוב על מסגרות טיפוס כמו של ילדים, להשתמש במדרגות טיפוס כמו אמפיתיאטרון, שכולם רואים פנימה. רצינו שכולם יראו אחד את השני, אבל שלא יפנו גב לעולם והתחלנו לחשוב איך עושים חורים בזה? איך עולים ויורדים? איך אפשר לתכנן החלל רק ממדרגות? ואז ראינו את הרפרנס של המדרגות שמובילות למקור מים ברג'סטן וזה היה נראה כמו רעיון, אם ניקח את המערכת הזו  ונהפוך אותה למעין פאטרן כמו טקסטיל, אבל נוציא את היסודות, כך שבין לבין יהיה פתוח כמו סל. זה כמו למדוד בגדים, אתה מנסה הרבה כיוונים שונים עד שמשהו מתאים וזה היה הכיוון הכי ברור וחזק".

אם היית צריך לבחור פרויקט אחד משמעותי שהיה לך לנקודת תפנית, מהו היה?

"לכל פרויקט סיפור משלו. כשהייתי סטודנט, אני חושב שזה היה מהלך משנה משחק, ההארה שלי שאף אחד באוניברסיטה שלי לא בנה מעולם מבנה או בניין בזמן לימודיהם, רק הכינו מודלים מקרטון לבנים וסטריליים. אדריכלות נראתה בלתי מושגת ואני רציתי להוריד אותה לקרקע. כשלמעצב יש רעיון הוא פשוט מיישם אותו, אבל אדריכלות נהיה תחום כל כך תיאורטי, אז חיפשתי לחבר בין רעיונות למציאות. חשבתי שיהיה מעניין לעשות פרויקט אמיתי, עבדתי קשה והשגתי 20 ספונסרים לפרויקט".

"זה נתן לי את הביטחון להתחיל במשהו שנראה לא אפשרי ולגלות שככל שתנסה לעשות משהו יוצא דופן, למעשה זה יותר קל ליישום. אנשים רוצים לעזור, הם נרתמים ורוצים לקחת חלק מזה. זה שיעור שהולך איתי עד היום, בבטן שלי, האמונה שהכל אפשרי. גיליתי שכשאנשים מאותגרים הם פורחים והתפקיד שלי הוא לא לעצב בעצמי פריטים או מבנים, אלא להיות המוביל לאחרים. מנהיגות באה מכל אחד בצוות, לא מדובר בגאון אחד שמכתיב ואחרים מבצעים, אלא בלנצל את הכישרונות והיכולות של כל אחד."

כשנשאל על רגע שיא בקריירה הארוכה והמפוארת שלו, הת'רוויק חוזר אחורה לימיו כסטודנט ברויאל קולג' "כסטודנט, קינאתי בבוגרים מעיצוב אופנה ובתערוכת הסיום שלהם. תמיד בתערוכות של תארי אדריכלות ועיצוב אנשים נכנסים לגלריה, חלל לבן וסטרילי, מתהלכים לאט ובשקט לצד מודלים, מהנהנים ויוצאים, אבל בתצוגות אופנה הקהל יושב, מחכה בהתרגשות, יש מוסיקה ואורות, העיצובים השונים מוצגים בתנועה על המסלול וכולם מתרגשים וחווים בו זמנית את הרגע, הרגשות שלהם הם ויזואליים ואתה יכול ממש להרגיש אותם. כסטודנט, ביקשתי להציג את הפרויקט שלי במסלול בתצוגת אופנה, אבל סירבו לי." נזכר הת'רוויק.

"18 שנים אחרי, הייתה לי הזדמנות לחוות רגע כזה, שכולם רואים משהו באותו הזמן ומגיבים אליו, זה קרה כשעיצבנו את הלפיד במשחקים האולימפיים בלונדון 2012. היו שני סודות גדולים באותו האירוע, שאף אחד לא ידע, לא התקשורת ולא אמא שלי. הראשון, שג'ימס בונד ילווה את המלכה בכניסה מהליקופטר והשני, עיצוב הלפיד האולימפי. באותו הרגע, כל האובייקטים בלפיד, שכל אחד הובא על ידי ילד מכל מדינה, התאגדו יחד במרכז האצטדיון ודלקו באש ואז התרוממו יחד. היינו מודעים שאנחנו מעצבים פה רגע ולא אובייקט. יכולת לשמוע ולהרגיש איך כולם הגיבו בהתרגשות".

מה לגבי אתגרים או כישלונות? שתף אותנו ברגע פחות מוצלח שחווית בסטודיו

"כסטודיו צעיר עיצבנו פרויקט לרשות מקומית ועשינו משהו שלעיניי הציבור היה מיוחד מדי וזה אומר שאנשים רצו לגנוב חלקים ממנו והתחזוקה הצריכה הרבה עבודה. זה היה שיעור גדול והיום אני מנסה להוריד את נטל התחזוקה ככל שביכולתי. זה תפקיד מוזר אבל התפקיד שלי בסטודיו הוא להיות האדם הכי אידאליסטי, אבל בו בזמן גם כנראה האדם הכי פרקטי בחדר. בעיצוב האוטובוס החדש בלונדון למשל, עיצבנו את הבד כך שיראה טוב גם כשהוא מלוכלך. איך מעצבים פרויקטים שנראים טוב כשהם מלוכלכים או ישנים? זוהי חוויה חיה, כשאנשים מזדקנים הם נהיים יותר מעניינים, איך אפשר לעשות את אותו הדבר למרחבים? זה מאתגר, אני לא מעמיד פנים שיש לי את כל התשובות, אבל אני לומד הרבה".

תן לנו הצצה, על אילו פרויקטים מעניינים אתם עובדים בימים האלה?

"אנחנו עובדים על המטה הראשי של גוגל, שמתחילים להשלים את הבנייה בשנה הבאה ואני חושב שזה יהיה מהלך משנה משחק, במובן של ההטמעה של המבנים בסביבה, הגג כולו למשל מייצר חשמל במקום לתקוע פאנלים סולאריים ומזינים את סביבות העבודה של 4000 אנשים. בטוקיו אנחנו בונים חלק ממרכז העיר ונעזרים בטבע כדי להוריד מהצפיפות האורבנית, בניסיון להביא לערים תכונות אנושיות. בקליפורניה אנחנו עובדים בפרויקט אחר שם אנחנו מנסים להחיות מרכז עיר ולעורר בו את החיים שהיו לו עשורים אחורה, אבל בדרכים שמשקפים את זמננו."

להפוך ערים ליותר אנושיות

"בקנה מידה קטן יותר אנחנו מעצבים מכונית, שמנקה את האוויר ככל שנוסעים בה. מכונית שיכולה להיות גם חלל מגורים. זה מדהים שיש מספר עצום, 1.4 ביליון מכוניות בעולם שרק ב-90% מהזמן משתמשים בהן. אם חושבים במבט אדריכלי, יש 1.2 ביליון מכוניות ללא שימוש בכל רגע, אבל בו זמנית יש מצוקת חלל שלא נותר מקום. זה מעניין לנסות לחשוב מחדש על המכונית, לעיתים קרובות הסטריאו יותר טוב מזה שבבית, המשוב יותר נוח מאשר בבית, אז למה לא לחשוב על המושבים כמו אלה שבמטוס, שמעוצבים להיות טובים לנסיעה, לאכילה, למנוחה, עבודה ובידור. אם יש לנו ארבעה כאלה, שניים מקדימה, שיוכלו להסתובב כשהמכונית לא בשימוש, מרכיבים שולחן ומקבלים מקום משמעותי לעבוד ולהנות. או למה לא לעשות דלתות צרפתיות כמו של דירה? מעניין להשתמש באלמנטים מעיצוב הפנים והאדריכלות ולהביא אותם לעולם המכוניות. יש לנו עכשיו מהפכה עם המכוניות החשמליות, זו ההזדמנות שלנו להפוך אותן ליותר אנושיות ולהשתמש במשאבים שלנו, למה לא להפוך אותם לחלל שימושי כשלא נוסעים בהן?"

הת'רוויק גם מרמז לנו על פרויקט עתידי בארץ, שייתכן ויגרום לו לשוב ובלבקר פה בקרוב. בין שלל הפרויקטים הוא מתפנה להפיץ ולהביע את רעיונותיו בכתב "אחד הדברים הקשים שאני עסוק בהם בימים אלו הוא הניסיון לכתוב ספר. זה מאפשר למוח שלך להבהיר, להתחבר ובתקווה לעורר השראה באנשים, יוצרים ואדריכלים פוטנציאלים ולגרום להם להרגיש שזה יכול להיות תחום בשבילם ולאנשים שונים להכיר ולעורר דיון על הסביבה הבנויה שמקיפה אותנו."

לסיום, מה אנחנו לא יודעים על תומאס הת'רוויק?

"אני זוכר מוזיקאי בריטי שאני אוהב וידוע בכתיבה מאוד מעניינת ועמוקה, שסיפר בריאיון 'עמוק בפנים אני מאוד שטחי'. אני מעביר הרבה זמן בדיבור על אורבניזם וקיימות, אבל עמוק בפנים יש לי רגשות ואינטואיציות כמו כולם ופשטות, אני לא מתוחכם. על פני השטח אני מתוחכם, במה שאני עוסק, האנשים שאני עובד איתם, ההזדמנויות שיש לי והשיחות שאני זוכה לקיים, אבל בפנים אני די פשוט".

בענווה המלווה בחיוך גדול ותשוקה עזה, הוא סחף אותנו בשיחה אל עומקיה של האדריכלות המודרנית ועתיד האורבניזם, ולנו, לנו זה נשמע דווקא די מתוחכם.