אדריכל ארד שרון כובש פסגה עם פתיחת תערוכה והשקת ספר פרוזה

הערב, יום חמישי, תפתח במוזיאון תל אביב לאמנות התערוכה 'אטריום, שרון אדריכלים / דור שלישי' המציגה עבודות מהשנים האחרונות של משרד האדריכלים שרון. במקביל, יושק ספר הפרוזה 'להציל את החולדה', הראשון של ארד שרון כסופר. עוד בימים אלה, ועד אמצע אוקטובר, מוצגת בביתן הלנה רובינשטיין תערוכת הרטרוספקטיבה הראשונה 'אריה שרון, אדריכל המדינה' המציגה את עבודותיו של אריה שרון, סבו של ארד שרון, שהיה מאבות האדריכלות הישראלית ותכנן למעלה משש מאות פרויקטים.

משרד שרון הוא מהוותיקים במשרדי האדריכלים בארץ כשמקימו, בתחילת שנות השלושים, הוא אדריכל אריה שרון. משנת 1965, אלדר שרון, בנו של אריה, נכנס כשותף מלא במשרד והחל לנהל אותו, עם פטירתו של אריה, משנת 1984. בשנת 1994, עם מותו בטרם עת של אלדר, בנו ארד לקח את המושכות והוא מנהל אותו עד היום יחד עם זוגתו שרון גור זאב. לאורך השנים, התמחה המשרד בתכנון מבני ציבור, מבני מגורים ותכניות מתאר ארציות ועירוניות.

"למרות שתמיד חלמתי להיות סופר, אני פתאום מבין, בזמן שאנחנו מדברים, שאת הספר הראשון שלי התחלתי לכתוב ברגע שחציתי את גיל מותו הצעיר של אבי שהיה בן שישים ואחת בסך הכל" אומר לי אדריכל ארד שרון בהרהור רגע לפני שאנחנו נפרדים "עד עכשיו ממש לא חשבתי על זה. אני מניח שזה היה כמו מנוע פסיכולוגי שסחט ממני את היצירה הספרותית".

אך עוד בטרם שאנו פונים לדבר על התערוכה והספר, שלשמם בעצם התכנסנו, מעניין אותי לשמוע משרון, דווקא כנצר למשפחת אדריכלים, מה הוא חושב על מצב האדריכלות והאדריכלים בארץ, על מבני בתי חולים הנחשבים כהתמחות של המשרד, על ההתמודדות עם המורשת, על דרכו המקצועית ועל הירושה שכמעט הביאה לקריסתו.

אדריכל ואדריכלות בישראל

"מצב האדריכלות בכי רע" פוסק שרון בנחרצות "היא עברה מעיסוק באדם ובצרכים החיוניים שלו לעיסוק באגו של האדריכל שמקבל עידוד מהאגו של היזם שרוצה להעמיד לעצמו אייקון אדריכלי שיפאר את שמו ויעזור לו למכור דירות, משרדים או מה שזה לא יהיה. הסיטואציה הזו, יוצרת התרחקות של המקצוע מהמטרות הראשוניות שלו שבמקור, לפחות בעיני, היו מטרות חברתיות. סבא שלי, אדריכל אריה שרון, שנמנה מבין ראשוני האדריכלים הישראלים, היה מאמין גדול בחינוך ולכן עסק למשל בפרויקטים בקיבוצים. כל זה כבר נראה כמו היסטוריה רחוקה. היום, כשמשקיפים על הנוף האורבני, אי אפשר שלא להבחין בכאוס המבני לפיו כל בניין מדבר רק עם עצמו ולא מתקשר לא עם שכניו, לא עם הרחוב ולא עם העיר".

ניכר שאתה מאוד טעון. איפה האור?
"אחד הדברים החיוביים הן תקנות תמ"א 38 של המועצה הארצית לתכנון ובנייה שלצערי לא מקבלות עידוד מספיק בעיריות ונתקעות לאורך זמן בוועדות ומייאשות את היזמים והאדריכלים. לראות עיני, הבנייה לגובה של מגורים היא לא חברתית ומגוחך לראות מגדלים המשתלבים בתבנית העירונית כשהם לוקחים טרמפ על שימור ויוצרים סיטואציה אבסורדית של חזית בניין ישנה וקטנה שמעליה מתנוסס רב קומות עם קירות מסך עשויים זכוכית.

"לעיר יש קיבולת מסוימת שלא צריך לעבור. פתרונות אפשריים הם למשל להחליף אוכלוסייה מבוגרת בצעירה או להגביה את כל המבנים, באפן גורף אך אנושי, בשתי קומות ובכך לא לאפשר את ההשתוללות היזמית שאיבדה קשר עם צורכי העיר. תופעה אדריכלית נוספת, היא הופעתם בעיר של מבנים משועתקים של אדריכלים, שאולי מפאת שכר זעום ועצלות, מעתיקים פרויקטים עד שכבר קשה לזהות או לדעת מי ומה היה המקור".

נמדדים לפי הגודל

מאז הקמתו ועם הזמן, הלך משרד שרון והתמקד ספציפית בתכנון בתי חולים. "יש לא מעט בתי חולים בארץ שסבא שלי הקים מהיסוד ובהם סורוקה, איכילוב, אסף הרופא, רמב"ם, וולפסון וגהה. במשך הזמן, קרה לא פעם שהרחבתי אותם" אומר שרון "התגובה הראשונית שלי, עם קבלתם בירושה בזמן שהפכתי במפתיע למנהל המשרד, הייתה רצון עז להתאבד. רציתי לקבור את עצמי על כך ששירשתי פרויקטים אפרוריים של בתי חולים".

אז איך בכל זאת התאהבת?
"במהלך הזמן, גיליתי שמדובר באדריכלות בשירות האדם שיכולה אפילו לעזור בריפוי אנשים. אלו אינן רק מילים. לפתע הרגשתי, שהמבנים הללו כל כך רוצים להיות מעניינים עד שהם ממש קוראים לי. כמי שחשב אולי לעשות כמה וילות, המערכות המורכבות כל כך של בתי החולים בהחלט הכניסו אותי להלם. זו בהחלט לא אהבה ממבט ראשון אבל עם הזמן בהחלט התאהבתי. היום, אני מניח שהמשרד שלנו מוביל את התחום. חלק מבתי החולים קבלתי בירושה וחלק זו פריצה שלי למקומות חדשים כמו מעייני הישועה, קפלן, ברזילאי, סכנין ומגוון מרפאות.

בעידן של השתלטות היזמים, מי היא הדמות שמולה אתה מתנהל בחידוש או בניית בית חולים?
"הגוף שבין התורם והאדריכל הוא מנהל בית החולים. במהלך הזמן, אותם מנהלים, שאינם אנשי התחום, הלכו וצברו ניסיון. כך למשל פרופ' ברבש, מי ששימש כמנהל המרכז הרפואי על שם סוראסקי (איכילוב) היה בעיני קצת אדריכל מתוסכל. גם במעייני הישועה וברמב"ם המנהלים יחסית דומיננטיים. בבית חולים סורוקה למשל, יש אגף בינוי עם מהנדס שהוא וצוותו למעשה מפעילים אותי. אותו דבר באסף הרופא ובוולפסון. לא פעם קורה גם שהתורמים מתערבים כאוות נפשם בתהליך ובעיקר בשלבים הראשונים בהם אנחנו מציגים את החזון האדריכלי. לעיתים קרובות, התורמים הופכים לסוג של לקוח קצת כמו בימי הרנסנס כי הם אלה שאותם האדריכל צריך לרצות".

משתמע שלא פשוט להיות אדריכל בימינו
"בגלל שהצוותים ענקיים וכוללים בלי סוף אנשי מקצוע מסוגים שונים, האדריכל בפרויקטים ציבוריים הפך למתאבק סומו שצריך להיאבק בכל הגורמים הרלוונטיים ועדיין לשמור על משהו מהחזון שלו. תוך כדי כך, האגו של האדריכל מתכווץ ומתרחב. בהתחלה הוא גדול, אחר כך דופקים לו על הראש כל הגורמים בדרך ולבסוף מכווצים אותו ומאיימים עליו בסנקציות בתשלומים למשל. לעיתים ממש מתעללים בו בהקשר של חוזים וזכויות יוצרים. שכר הטרחה גם הוא נשחק. זו המציאות ואז יש מי שמתפלא שהוא מגלה בשטח שיעתוקים ובניינים שלא קשורים לשום דבר. זה הכל פוליטיקה. אבל תופעת שחיקת מעמד האדריכל היא גלובלית. בארץ זה מאוד בוטה כי אין הרבה משרדים גדולים".

ומהו פרויקט החלום שלך?
"הייתי רוצה לתכנן אצטדיון כדורגל או תאטרון אבל זה לא קל כי הדרך היחידה עבורי לצאת מהנישה של בתי חולים זה לעשות שותפות. היום כולנו נמדדים לפי גודל. אתה מגיע לדיון עם קברניטי פרויקט ודבר ראשון שואלים אותך כמה מ"ר של משרדים או מסחר או תיירות עשית. זה מה שיקבע אם תקבל את העבודה".

דרכו המקצועית

מסתבר שכל עיסוקו של שרון באדריכלות ובמבני ציבור בקנה מידה שכזה לא בא לו בטבעיות כלל. "תמיד רציתי להיות סופר. עוד בבית הספר היסודי איירתי קומיקס על המורים והצחקתי את התלמידים ולאחר מכן, במהלך כל חיי, כתבתי יומנים. בסוף הצבא, סבא שלי קרא לי ואמר שהוא רוצה שאלמד אדריכלות. משום מה, לא התנגדתי. את הרעיון והמקצוע התחלתי לאהוב רק בשנה רביעית ב AA בלונדון. עד אז, אפשר להגיד שלא הבנתי כלום. ראשית, הייתי נתון בהלם תרבות כי הגעתי מחולות שיבטה ללונדון עם אנגלית רצוצה ביותר".

במהלך לימודיו, זכה שרון לגברדיה של מורים שעשויה להיות חלומם של כל חובבי התחום. בין מוריו נמנו זאהה חדיד, רם קולהאס, ברנרד צ'ומי, דניאל ליבסקינד, פוטר וילסון, נייג'ל קוטס ופיטר קוק. "בשנים הראשונות בלימודים, תכננתי פשוט כמו מה שסבא ואבא שלי תכננו. רק בהמשך, ולאחר שהעירו לי על כך ואף איימו להדיח אותי, פיתחתי שפה משל עצמי". בתום השנה השלישית ללימודים, החליט שרון לעשות הפסקה בת שלוש שנים לטובת "העמקת הבסיס התרבותי שלי" שלאחריה חזר להשלים את לימודיו ולסיימם. "כשחזרתי מחו"ל, אחרי כעשור בלונדון, כולם ציפו שאחזור אדריכל נלהב שרוצה לעסוק רק בתכנון. אבל בדיוק אז אבי כבר היה חולה מאוד, נפטר זמן קצר לאחר מכן ולמעשה הוריש לי, ביחד עם אחותי סמדר שרון, את המשרד ללא כל הכנה".

באחת מצא את עצמו שרון חזרה בפרובינציה כשהוא מתמודד עם מציאות לא פשוטה בעליל. "למעשה, ירשתי משרד שבו שלושים עובדים ועשרות פרויקטים בשלבים שונים וללא כל ניסיון ניהולי או אדריכלי. לקח לי שנים להתאושש מזה. היו זמנים שהתגבר אצלי הרצון לעזוב ואולי אפילו לסגור. עם הזמן, נשארתי עם חלק קטן יותר מהמשרד, יצרתי לי צוות משלי ולאט לאט רכשתי ניסיון עם פרויקטים כמו שיפוצי מחלקות בבתי חולים, עיצוב הפנים של אולפני קשת, בניין כניסה לבית חולים איכילוב וכדומה. ככה התבגרתי ולמדתי על בשרי את המציאות של התאוריה ולא על הדרך הקלה".

והיום יש לך זיקה לאדריכלות שהשאירו אחריהם סבך ואביך?
"לא חשוב לי להיות ממשיך המורשת אבל זו תהיה צביעות להגיד שאני לא נהנה מהשם של השושלת. היום כבר לא מפריע לי להיות 'נכד ובן של'. סבא שלי היה אדם דומיננטי וכריזמטי ואבא מרד בו. אני לא צריך למרוד אלא מרגיש יותר כמו זיקית עם זיקה גדולה יותר לאדריכלות של סבא ובמיוחד לאתוס הפילוסופי הומני של עבודה למען בני אדם".

ובכל זאת, היום המשרד מושתת פחות על העבר ויותר על העתיד
"ב AA התחנכתי על שרטוט ידני. מחשב לא היה אז. היום, הכל הפך ממוחשב. בת הזוג שלי, שרון גור זאב, הביאה את הידע שלה לגבי תוכנות מחשב פרמטריות המאפשרות לבחון את הסטרוקטורה של המבנה. כך יוצא שאנחנו עובדים יחד בהרמוניה די גדולה כי היא מביאה ידע בגיאומטריה מרחבית ומתרגמת לצורות מאוד ייחודיות את הראייה הכללית, הקונספציות והחזון שלי".

סוג של אתנחתא

הערב, יום חמישי, תפתח כאמור התערוכה 'אטריום' המציגה עבודות של משרד שרון אדריכלים מהשנים האחרונות. התערוכה מציגה שלושה מבנים שתוכננו על ידי המשרד תחת הנהגתו של ארד שרון: בניין הלב ע״ש סמי עופר בבית חולים איכילוב שנחנך בשנת 2010, בית החולים רות רפפורט לילדים בבית החולים רמב״ם בחיפה שנחנך בשנת 2013, ובניין עיריית ראשון לציון שנחנך בשנת 2008. שלושתם מייצגים את השינוי בתפישת האדריכלות של המשרד על ידי הטמעה של טכנולוגיות בנייה חדשות ותפישות עיצוב עכשוויים ואת המשך הקו המחקרי והאקספרימנטלי שאפיין את המשרד מיום הקמתו. אוצר: ד"ר ערן נוימן.

"בית חולים זה תאום מתמיד בין מרחב רפואי טיפולי מוקפד מאוד לבין מרחבי הפנאי. האטריום הוא זה שלמעשה משמש לפנאי. הוא חלק מרכזי בבניין שמרכז פעילות ציבורית ושדרכו עוברים ונפגשים כולם. לרב, הוא כולל פונקציות כמו בתי קפה, אולמות הרצאות, קולנוע, פינות ישיבה והמתנה וכדומה. ערן, אוצר התערוכה, כינה אותה 'אטריום' כאזור האתנחתא בתוך המרחב המדיציני שהוא הרבה יותר נוקשה" מסביר שרון.

את מרכז הלב מייחדת העובדה שאין מסביבו גדרות. "זהו בית החולים היחיד בארץ שנכנסים אליו ישירות מהרחוב והכיכר הציבורית" מוסיף שרון "בנוסף, לאטריום יש תפקיד לחבר בין איכילוב הישן שתוכנן על ידי סבי בשנות השישים, לבין מרכז הלב החדש. שני הבניינים מופנים אחד כלפי השני והלובי של שניהם מקושרים על ידי רמפות אדומות שמרחפות בחלל כך שיש זיקה בין הבניינים והדורות. על ידי האקט הזה, חייבתי את בית החולים לשפץ את איכילוב הישן שהיה במצב איום ולהחזיר עטרה ליושנה. חצר אטריום נוספת משמשת את מי שמגיע גם לקומות העליונות".

בית חולים רפפורט לילדים הוא קובייה מונוליטית לבנה המסמלת אסתטיקה והיגיינה. "מהקובייה גרענו חלק ובריק שנוצר תכננו שני חללי אטריום. התחתון, משמש ככניסה ומנקז אנשים לפעילות בית קפה מהרחוב דרך המיון ובית החולים. בעליון, בקומה השלישית, תוכנן שטיח שחמט ענקי באדום לבן שעליו מיקמנו אזורי משחק לילדים על פי גילאים ואלו הם גם חללי ההמתנה למרפאות החוץ".

להבדיל משני בתי החולים, בעיריית ראשון לציון תוכנן אטריום אובאלי הנמצא בלב הבניין המשולש שצורתו משלימה לריבוע את ככר העירייה. "באטריום הזה, שילבנו קיר אדום היוצר קשר וורטיקאלי בין כל קומות המבנה. האטריום מחדיר אור טבעי מלמעלה עד קומת הכניסה ומאיר את כל קומות המבנה. באפן כללי, האטריום הוא פיתוח של חצר הפטיו שהכניסו סבי ואבי לבתי חולים שאפשרה את פתיחות המבנה כלפי השמיים".

אפיזודות מהחיים ומהדמיון

במקביל לפתיחת התערוכה, משיק ארד שרון, ממש בימים אלה, את ספר הפרוזה ראשון שלו 'להציל את החולדה' הכולל חמישה עשר סיפורים קצרים החושפים ברגישות רבה רגעים דרמטיים השאובים מההוויה המורכבת ועמוסת הקונפליקטים של משפחתו בת שלושת דורות האדריכלים שהיו חברים בלב הבוהמה התל אביבית מקום המדינה ועד ימינו. "למעשה, גדלתי בשנות השישים לאבא בוהמייני שהיה יושב בקפה 'כסית' עם דן בן אמוץ ויגאל תומרקין ועוד דמויות צבעוניות של תקופת הזוהר התל אביבית. כתוצאה מכך, אמא הרבתה להשאר איתי לבד ולא פעם זה גרם לחיכוכים ביניהם" נזכר שרון.

"בספר, יש אפיזודות מהחיים ומהדמיון שתמיד רציתי לכתוב ורק בגיל שישים מצאתי את האומץ והאנרגיה לשבת ולרכז את החשיבה הספרותית שלי לספרים. הסיפורים מלווים תקופות שונות בחיי הגיבור אלווין (ע,ש הדיקאן ב AA שהילך אימים אבל טיפח גם את דור הנפילים של האדריכלות) העובר מיני חוויות ילדות, צבא, לימודים ונישואין. הוא קרוב ורחוק ממני אבל הצירים המרכזיים בו, כמו גם הסיפורים וההתרחשויות, זה בהחלט המשפחה שלי".

באיזה אפן הספר מעיד על האורבאניות הישראלית?
"העירוניות באה לידי ביטוי בעיקר בסיפור האחרון 'אלכס' שמדבר על סבא שלי ועל הבנייה של הארץ וחייו בתל אביב. איך עבר מפולניה לאורבניזם של תל אביב. בסיפור הזה, יש הרבה דמויות מתקופת שנות השישים שהגיבור נתקל בהן והן יוצרות אצלו רגשות מעורבים של בחילה ומשיכה. ההקשר האדריכלי מהווה מסגרת להתרחשויות והפעילות נעה בין תל אביב ללונדון כמוקדים אורבניים חזקים בנפשו של הגיבור".

עוד מבקש שרון לומר שבימים אלו, הוא כבר עובד על ספר שני ש"משחרר אותי לגמרי מהעיסוק במורשת". בינתיים, הוא מגדל שלושה ילדים, שניים מנישואיו הראשונים ואחד מבת זוגו הנוכחית. "לא מטריד אותי שלא יעסקו באדריכלות. בת הזוג שלי הצעירה ממני בשמונה עשרה שנה תהיה זו שתמשיך את המשרד".